<h1>תוספות רי"ד מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. פי' ובמיעוט שעשה שהוריד הקורה למטה מעשרים נתקן המבוי. והרחב מעשר אמות ימעט ואע"פ שמיעט הרוחב מעשר לא ניתקן המבוי בכך שצריך לחי או קורה. אם יש לו צורת פתח כו' פי' קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן אבל שני כותלי המבוי וקורה ע"ג לא הוי צה"פ דצ"פ בעי' שתי מזוזות משני הצדדין שיהא הדלת שוקף עליהן בלא הכתלים.
<h2>דף ד:</h2>
כי איצטריך הילכתא לשערו וכדרבה כו'. פי' המורה וכדרבה דאמר חציצה פוסלת בשיער. וק"ל דהא מתני' היא במקוואות בריש פ"ט אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתים והרצועות שבראשי הבנות ומייתי לה בשבת בפ' במה אשה יוצאה אלמא החוטין המהודקין בשיער חוצצין. דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פי' קל הוא השער מן הבשר שהבשר בכל שהו ומקפיד עליו חוצץ והשיער אינו חוצץ עד שיהא רובו ומקפיד עליו.
<h2>דף ה.</h2>
אמר לך אביי סוף מבוי ה"נ תחלת מבוי אי הוי ארבע אמות אין ואי לא לא. פי' לעולם הקלו חכמים בשיריים כדאשכחן גבי ציצית דאמרי' גרדומי תכלת כל שהוא וכדתנן נמי גבי אזוב בפי"א דפרה ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולין ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא ה"נ לגבי מבוי אע"ג דתחילתו בארבע אמות שיריו בד' טפחים.
<h2>דף ה:</h2>
מה לחצר שכן פרצתה בעשר. פי' מעשר אמות ולמטה הוא פתח מעשר ולמעלה הוא פרצה כדתנן התם עד עשר אמות מותר מפני שהיא כפתח יתר מיכן אסור. תאמר במבוי שפרצתו בארבע' טפחים. שמד' ולמטה מותר ומד' ולמעלה הוי פרצה ואוסרת כל המבוי כדבעינן למימר לקמן לרב הונא. ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ. פי' כדתנן לקמן בפירקין שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה י"ט ולא יהא פרצות יתרות על הבנין.
<h2>דף ו.</h2>
ור"ה אמר אחד זה ואחד זה בארבעה. פי' רב הונא סבר דפתח שהוא פתוח מן הצד כך הוא דינו כאלו הי' בראשו כיון שמיכן ומיכן אתה יוצא לרה"ר מה לי בצדו מה לי בראשו לא הי' מבוי מפולש והי' צריך צו"פ ה"נ צריך צו"פ כיון שהוא רחב ד' טפחים כשיעור פתח ורב חנן בר רבא הי' מחלק בין ראשו שהוא מבוי מפולש ובין מן הצד והי' מתיר עד עשר אמות בלי שום תיקון כיון שהוא מתוקן ראשו של מבוי הפתוח לרה"ר בלחי או קורה.
מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר תורתו כסתום. הפתרון הנכון זה נ"ל דבין לרב בין לשמואל אותה העקמימות כפתוחה לרה"ר חשבינן לה ובהא פליגי דרב סבר כאילו הי' הפתח בראשו של מבוי כך אנו מחשבין זו העקמימות וצריכה צורת פתח ושמואל סבר אע"ג דחשבי' להאי עקמימות כפתוחה הרי אינה פתוחה לראשו של מבוי אלא לצדו של מבוי והלכך תורת מבוי סתום מג' צדדיו וצד רביעי פתוח לרה"ר יהבינן לה וניתרת בלחי. ובמאי עסקי' אילימ' שהיתה העקמומית רחבה יתר מעשר אמות בהא אמר שמואל תורתו כסתום וניתר בלחי והא תנן הרחב מעשר אמות ימעט אלא לאו בעשר ובהא קאמר רב תורתו כמפולש אלמא פרצתו ארבעה ס"ל. פי' דהא העקמימות אינה בראשו כ"א בצדו של מבוי והוה מצריך לה רב צורת [הפתח] כ"ש פירצה ממש שהיא בצדו של מבוי שהיא צריכ' צ"פ שכך מחשבו בצדו כאילו הי' בראשו ושמואל נמי לא אתי כרב חנן דאילו רב חנן מכשיר בלא כלום ושמואל מצריך לה לחי אבל מיהו סייעת' לרב הונא לא הוי דרב הונא חשיב' לי' פרצה וצריכה צו"פ. ורב חנן בר רבא שאני הכא דקא בקעי בה רבים. פי' בעקמומית המבוי בקעי כל בני המבוי ומש"ה מחמיר בה רב אבל בפרצה שבצד המבוי מועטין הן היוצאין משם.
<h2>דף ו:</h2>
לחנניא אליב' דב"ה צריך לנעול. פי' ופליגי עם ב"ש בחדא דלא מצרכי דלתות אלא לחד גיסא או א"צ לנעול ופליגי בתרתי.
<h2>דף ח.</h2>
כשעירבו קמיפלגי בדרב יוסף כו'. במקצת ספרים מצאתי כתוב דרב אית לי' דרב יוסף ורב יהוד' לית לי' דרב יוסף ולא שנא באמצע רחבה ול"ש בצדי רחבה כיון דעירבו מבוי נמי מותר, ואינה גירס' יפה שאין כל השיטה מתיישבת יפה. וגירסת המורה היא עיקר דגריס דרב יהוד' אית לי' דרב יוסף ורב לית לי' דרב יוסף דאפי' באמצע רחבה אסור, והשת' אזלי כל סוגי' דשמעת' שפיר דמן הצד כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי באמצע דרב יהוד' שרי ורב אסר ובא רבא וחילק דבאמצע דשרי רב יהוד' דוק' זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה גם רב יהוד' הי' אוסר נמצאת חלוקתם באמצע ובזה שלא כנגד זה אבל מן הצד אפי' זה שלא כנגד זה דברי הכל אסור וה"נ אמרי' לקמן ולרבא דאמר זה שלא כנגד זה אסור כו' דאי לאו רבא הוה מוקמינן מילתא דרב באמצע חצר ובזה כנגד זה ובהא פליגי עם רב יהודא אבל השתא דאמר רבא דבזה כנגד זה כ"ע ל"פ דאסור בע"כ לא אמר רב אלא בזה שלא כנגד זה דפליג עלי' רב יהודא ושרי.
<h2>דף ח:</h2>
אמר אביי עושה צו"פ לגדול ואינך כולהי נשתרו בלחי וקורה. פי' קסבר אביי לא יהא אלא כל אחד ואחד הוא מפולש בשני ראשיו לרה"ר ודי לו בצו"פ מיכן ולחי וקורה מיכן והילכך עושה צו"פ לגדול ותיקן ראשי כל המבואות הקטנים המפולשין בתוכו שהגדול לא הי' צריך צ"פ כ"א לחי או קורה כדין כל מבוי אלא כדי להתיר ראשי המבואות המפולשין לתוכו עושה לו צו"פ וראשי המבואות הקטנים המפולשין לרה"ר עושה לכ"א וא' לחי או קורה א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו בסתום פי' היאך אינך מתקן העקמומית שמא אתה סבור כשמואל דאמר תורתו כסתום ומפרשת לי' סתום ממש שא"צ שום תיקון והא בנהרדעא דהוא אתרי' דשמואל חשו לדרב אלמא הילכתא כוותיה.
<h2>דף ט.</h2>
אמר אביי מסתברא מילתי' דר' יוחנן תחת הקורה אבל (תחת) [בין] לחיים אסור ורבא אמר בין לחיים נמי מותר. פי' לקמן בפירקין בפלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאליו אמרי' דאביי לטעמי' דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר אלמא דבהא פליגי הכא דאביי סבר הלחי לא ניתקן אלא משום מחיצה והילכך אינו מתיר אלא מחודו הפנימי ולפנים כדין כל מחיצה שאינה מותרת אלא הימנה ולפנים ורבא סבר לחי משום היכר ניתקן וכיון דמש"ה ניתקן גם לאותן העומדים כנגד הלחי היכר גדול הוא להן הילכך מותרין לטלטל כנגדו והקורה שלמעלה בין אם נאמר משום היכר מותר לטלטל תחתי' דהיכר היא להן ובין אם נאמר משום מחיצה יש לומר חודה החיצון יורד וסותם כמו פי תקרה והילכך מותר לטלטל תחתי' אבל בלחי אין לומר חודו החיצון סותם שאין מחיצת הלחי דומה למחיצת הקורה שמחיצת הקורה יורדת וסותמת אבל הלחי הוא עומד זקוף והוא מחיצה הילכך אין להתיר אלא מחודו הפנימי כדין כל מחיצה המתרת ממנה ולפנים.
<h2>דף ט:</h2>
ולרשב"ג ניהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. פירוש אע"ג דאמרי' לבוד והו"ל כולהו כחד למה צריך לחי אחר להתירו ישים אותו שהוא סמוך לפתח שיהא בולט כמעט חוץ לכותל המבוי ואע"פ שזה הלחי הוא מבוי שיש לו ד"א הו"ל ככותל שצדו אחד כנוס מחבירו דאמרי' לקמן בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים שהכניסה נראית מבחוץ ומבפנים הי' שוה ובין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ שהכניסה נראית מבפנים ומבחוץ הי' שוה נידון משום לחי וה"נ אם תשים זה הלחי בולט מבחוץ קצת הו"ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים ואותו קצת הבולט לחוץ ידון משום לחי ולמה מצריך לחי אחר להתירו אבל אם יכנוס הלחי לצד פנים ויהי' ראש הכותל בולט גם זה מותר דהו"ל נראה מבפנים ושוה מבחוץ והאי דנקט ניהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים משום דהוא אמר צריך לחי אחר להתירו והוא רוצה למצוא שבלא לחי אחר יהא מותר שיוציאנו לחוץ כמעט מראש הכותל ואז יהא ניתר בלחי זה ואע"פ שהוא חשוב כותל מבוי מפני שיש בו ד"א אבל אם יכניסנו בפנים נמצא שראש הכותל (ה"כ) לחוץ מזה הלחי הוא חשוב לחי המתיר את המבוי ולא זה הלחי והו"ל צריך לחי אחר להתירו כדקאמר איהו דמה לי ראש הכותל מה לי לחי אחר להכי נקט נראה מבחוץ שיוציאנו לחוץ ויהי' ניתר בלחי זה בלא לחי אחר.
ולימא לבוד מרוח אחת ותישתרי. אי קשיא והא אמרי' לקמן חצר צריכה פס ארבעה והיכי תשתרי האי חצר בשני טפחים, תשובה ר' יוחנן הוא דאמר לקמן דבעיא פס ארבעה אבל שום תנא לא מצאנו שיהא סובר כן דת"ק סבר בפס א' כל שהוא ור' סבר שני פסין ור' יוחנן לא ס"ל כחד מנייהו אלא הוה בעי פס אחד בין ארבעה ולא כת"ק דשרי בפס כל דהו ולא כר' דלא שרי אלא בשני פסין והכא מתניתא היא מש"ה מקשה תשתרי בפס דשני טפחים כת"ק דר'.
<h2>דף י.</h2>
ש"מ בין לחיים אסור. מה שכתבתי במהדורא קמא שאע"פ שעומד הלחי חוץ למבוי שיהא מותר להשתמש כנגדו למ"ד בין לחיים מותר אינו נראה לי כלל, וכך נראה לי לפרש בע"כ האי דאמר ומשתמש עד חודו הפנימי לאו אהאי לחי קאי דהאי לחי דנפיק חוץ לכותלו של מבוי פשיטא ודאי דאין משתמשין אלא מחודו הפנימי מילתא באנפי נפשה היא ואכל לחי קאי ואע"ג דקאי בפנים.
<h2>דף יב:</h2>
איתבי' יתר ע"כ אמר ר' יהודא כו'. קס"ד דר' שלש מחיצות בעי ואלחי סמיך דילמא לחי אפילו מחיצה היא וע"כ ל"פ רבנן עליה אלא לטלטל בתוכן אבל הזורק חייב וקשיא לרבא. ופריק קסבר ר' יהודא שתי מחיצות דאוריי' ולחי רוצה משום היכר להתיר הטלטול שכך הם שתי מחיצות לר' יהודא כמו שלש לרבנן ולעולם הזורק בלא לחי הוא חייב ורבנן פליגי עלי' דשתי מחיצות לא חשיבי רשה"י ואפילו הזורק פטור. משום ר' ישמעאל אמר תלמיד א' כו'. קשיא לי ר' ישמעאל ור"ע טעמייהו דב"ש אתי לאשמעינן דהכי מקשי' בשלהי פרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי א"כ ר"א הקפר טעמייהו דב"ש אתי לאשמעי'.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב האי דמנהרנא מחבריא דחזיתא לר"מ מאחורי'. נ"ל דל"ג (ולא) רב שר' הי' תלמידו של ר"מ ולא רב(י) ותו דגרסי בפ' משילין פירות בירושלמי על מאי דתנן ולא מטפחין ר' הוה מיסב לר"ש ברי' והוו מטפחין לאחורי ידיהון (בשובתא) [בשבתא] עבר ר"מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קלי' ואמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע ר"מ קלי' וערק נפקון בראי בהדיא אפרח רוחא בקולי' מעל קדלי' דר"מ אדיק ר' מן כוותא וחמא קדלי' דר"מ מאחורי' אמר לא זכיית לתורה אלא על דחמית קדלי' דר"מ מאחורי'.
<h2>דף יד.</h2>
א"ל אתנייה רחבה ובריאה א"כ היינו ת"ק. קשיא לי אמאי קאי אי אדר' יהודא היכי מצי למימר אתנייה רחבה ובריאה א"כ היינו ת"ק ואי ברייתא סתם הוה תני לי' אמאי שבשי' אע"ג דרב ס"ל כת"ק מאן דמתני לה כר' יהודא משבשתא היא, וי"ל דפסק הלכה הי' מלמדו לעשות רחבה אע"פ שאינה בריאה כר' יהודא וא"ל אתנייה רחבה ובריאה דהלכה כתנא קמא.
<h2>דף טז:</h2>
לא נצרכה אלא לתת להן כל צורכן. פירוש כל צורכן הוא לפי מה שיש לו כלים שאם הי' יחיד או שנים ויש להן משאות וכלים הרבה אין נותנין להן כל צורכן יותר מבית סאתים אלא בית סאתים בלבד ושלש חלוקות בדבר ר' יהודא סבר בשיירא דברו אבל לא ביחוד ומה שסתם במשנה פירש בברייתא דה"ק ר' יהודא בשיירא שהן שלשה אמרו ליתן להן כל צורכן ואפי' יותר משש סאין אבל ליחיד אין נותנין כל צורכו אלא בית סאתים בלבד וכן לשנים וחכ"א לא דברו בשיירא אלא בהווה שמה שהזכירו שיירא לאו דוקא וה"ה ליחיד שנותנין לו כל הצריך לו ור' יוסי בר' יהודא סבר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה גמורה ופירשה הברייתא דה"ק אינה מחיצה גמורה להתיר כל צורכן בין ליחיד בין לשיירא אלא ליחיד נותנין בית סאתים ותו לא וכן לשנים ולשלשה נותנין בית שש סאין ותו לא וליחיד הן שוין ר' יהודא ור' יוסי ושיירא הן שוין ר' יהודא ורבנן דנותנין להן כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים ופסק רב נחמן הלכה כר' יהודא ומשום דקי"ל כר' יהודא בעינן שלשה ומת אחד מהן מהו דאי לרבנן ליכא למבעי דהיכי דמי אי דהוי בית סאתים פנוי מכלים אפילו שלשה אסירי ואי דלא הוה פנוי אפילו יחיד נותנין כל צורכו וכן כשהיו שנים והקיפו שש סאין וניתוספו עליהן אי דהוה בית סאתים פנוי מכלים אפילו שלשה נמי אסירי ואי לא הוי פנוי אפילו שנים נמי שרי אלא לר' יהודא איכא למבעי דלא שרי לשנים אלא בית סאתים ולשלשה כל צורכן.
<h2>דף יח.</h2>
מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני. פי' והאי תירוצא נמי אית למימר לת"ק דחנניא דאמר עושין פסין לבור דלא נימא מתני' דלא [כתנא] קמא דחנניא.
<h2>דף יט.</h2>
דילמא היינו דמדבר. קשיא לי והא גי בן הנם בירושלים הוא סמוך לעמק יהושפט, ויש לומר ידוע הי' להם שלא על זה גי בן הנם שבירושלים הוא אומר שבאותו של ירושלים לא היו ציני הר הברזל שעולה עשן מביניהם אלא מקום אחר יש בעולם שיש שם שני דקלים ועולה עשן מביניהם ושמו גיא בין הנם.
<h2>דף יט:</h2>
ה"ק זו תורת מחיצה עלי' ופרצתה ביתר מעשר כו'. אי קשיא והא אמרן בפירקין דלעיל תנא והרחב מעשר אמות ימעט ר' יהודא אומר אינו צריך אלמא גם במחיצה נמי היה מתיר יותר מעשר יש לומר דוקא בפתח המבוי הי' מתיר יותר מעשר אבל סביב סביב לא דלא פליג ר' יהודא על מאי דתנן שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה כו' עד כל פרצה שהיא בעשר אמות מותרת.
<h2>דף כ.</h2>
התם דהדר עירובן. פי' האי דקתני ואם עירבו מותרת לאו לשון עירוב הוא אלא ה"ק אם נתערבו שנפרץ הכותל מביניהן ונעשו אחת מותרות אבל כל זמן שהן חלוקות לשתים אסורות הן ואפילו עירבו.
<h2>דף כ:</h2>
והתניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו. פי' זה הלשון משמע שלא ימלא ליתן הדלי לפני' ותשתה ולא נקט לה אלא היא שותה מאלי' דאי נקט לה הוה תני וישקנה השתא דתני ויתן לפני בהמתו דלא נקט לה משמע דגזרי' שמא ימשך אחרי' ויוציא הדלי בחוץ ומאי דשרי במתני' בדנקיט לה היא.
הא איתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברה"ר עסקי' גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד נכנס לבין הפסין גזירה דילמא חזי לי' לאבוס ומקלקל ומפיק ליה מרשה"י לרשה"ר ומנח ליה. פי' לעולם כל היכא דמכניס ראשה ורובה הכניס אע"ג דלא נקיט לה ונקיט למנא שרי ואי הות קיימא פרה ברה"ר והכניסה ראשה ורובה בפנים שרי אף ע"ג דלא נקיט לה וברייתא דתני לא יתן בכה"ג מיירי כגון דקאי אבוס ברה"ר וראש האבוס נכנס לבין הפסין והבהמה עומדת ברה"ר בצד האבוס והכניס ראשה ורובה בפנים לתוך הפסין התם קא תני שלא ימלא ויתן לפני בהמתו בראש האבוס הנכנס בפנים דלמא חזי לאבוס דמקלקל בראשו השני העומד בחוץ וילך לתקנו וישכח ויצא עם הדלי בידו ויניחנו ברה"ר אבל ממלא ושופך לתוך האבוס והיא שותה שם שכיון ששפך לתוך האבוס לא יוציא הכלי עמו ומש"ה נקט אבוס גבוה עשרה מפני שרוצה לשפוך המים שם ומקשה וכי האי גוונא מי מחייב והאמר רב ספרא המפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. פי' זה האיש עקר הדלי על דעת להניחו בראש האבוס העומד בין הפסים ואם שכח והוציאו בחוץ פטור הוא ואין לומר דילמא בתר דאנחי' בראש האבוס שקיל ליה ומפיק ליה דכיון דאנחי' מאי בעי דליפקי' בחוץ אי חזו לאבוס דמקלקל אזיל בלא הדלי אלא ודאי בעוד שהדלי בידו שעדיין לא הניחו גזרי' דילמא בהדי דנקט ליה בידיה מינשי ומפיק ליה. ומהדר דילמא הדר מעייל לי' וקמעייל מרה"ר לרה"י.
<h2>דף כב.</h2>
דר' יהודא אדר' יהודא ל"ק הכא איכא שתי מחיצות מעלייתא. נ"ל דר' יוחנן לא ס"ל להאי תירוצא דהא ירושלים ארבע מחיצות מעלייתא אית לה והוה אמר דאלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רשה"ר דאתי דרך הרבים ומבטל מחיצתא ולא ס"ל כרבנן אלא כר' יהודא וכן נמי יש לומר דרחבה דמבעי' ליה לר' יהודא היכא דלא ניחא תשמישתי' לא ס"ל להאי פירוקא דא"כ ליפשוט מהכא כדאקשיתי במה"ק אלמא סברי ר' יוחנן ורחבה דהא דאמר ר' יהודא הכא נושא ונותן באמצע כגון שלא היתה בקיעת הרבים שלא היו מצויין הרבים לעבור שם ולא פליגי אלא בשתי מחיצות דר' יהודא סבר שתי מחיצות דאורייתא ורבנן סברי שלש. וכל זו הסברא אין בה מתום אלא זהו העיקר ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעך כוחה של מחיצה ה"ג כאן לא ס"ל פירוש מדקאמר כאן הודיעך ולא קאמרי מכאן למדנו משמע הן הודיעוך אבל אנן לית לן האי סברא והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר פי' מפירקן דלעיל אמרן דירושלים היא עיר של ששים ריבוא ומש"ה אין חומותי' מועילות לשויה רשה"י שיהו דלתותי' ננעלות בלילה כמו בית וחילקנו שם בין ירושלים שהיא רשות הרבים ובין מבואות המפולשין לרה"ר סגי לי' בצו"פ מיכן ולחי או קורה מיכן וכי ננעלות דלתותי' הויא רשה"י ואע"ג דביום בקעי בהו רבים מישתרי בצו"פ בלחוד. אלא כאן וסבירא להו ואע"ג דקאמר הודיעך לאו למימרא דלא ס"ל הכי אלא מפרשי מילתייהו דרבנן דכאן הודיעך דבר זה והלכה כדבריהם דיחיד ורבים הלכה כרבים ולבסוף מסיק דהיכא דאיכא שתי מחיצות מעלייתא מודה ר' יהודא דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא ואע"ג דניחא תשמישייהו ומודה בירושלים ובמבואות המפולשין לרה"ר ובחצר שהרבים נכנסין בו ויוצאין בזו ובמבואות המפולשין לבורות לשיחין ולמערות ושביל בית גלגול ותל שהרבים בוקעים בו בכולהו מודה ר' יהודא ולא פליג אלא בפסי ביראות דליכא מחיצות מעלייתא ורחבה דמבעי' לי' על תל שהרבים בוקעין בו לר' יהודא לא סבר להאי פירוקא הכל כדכתבית במהדורא קמא והיא העיקר וכל מה שכתבתי לעיל אין בו מתום.
<h2>דף כב:</h2>
קרקפנא חזיתי' לרישך בי עמודי כדאמרה ר' יוחנן להא שמעתא. מיכן מוכיח שלמד אביי לפני ר' יוחנן מפני שר' יוחנן האריך ימים הרבה כאשר כתוב בשלשלות היחס של גאונים. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין משום רשה"ר. פי' ר' יוחנן ס"ל כר' יהודא כדאמרן וירושלם דניחא תשמישה אמר דאתי דרך הרבים ומבטל מחיצתא ובמעלות ומורדות דלא ניחא תשמישייהו אמר דלא אתי דרך הרבים ומבטל מחיצתא ומילתא דמבעיא ליה לרחבה פשיטא ליה לר' יוחנן. מבואות המפולשין לבורות. פי' הבור הוא לו מחיצה שלישית והוי רה"י לשבת משום דעיילי רבים התם למלאות מים מן הבור הוי רה"ר לטמא והאי דקרי ליה דלא ניחא תשמישיה מפני שאין לו מעבר שיפלשו ויעברו מן הצד האחד שבבור ויצאו לחוץ. לא אמרן אלא שיש בזריעה יותר מבית סאתים. פי' אבל נזרע מיעוטו אע"ג דאית בזרוע יותר מבית סאתים דהוי כרמלית ומן דינא הוה דליתסר נמי אפילו אותו שאינו זרוע מפני שהוא פרוץ לכרמלית אפ"ה הכל שרי ואפילו הזרועה דכיון דמתחלה הוקף לדירה לא אתי זרעים ומבטלי דירתא עד שיזרע רובן וכי מתמה לקמן לר' שמעון כיון דנזרע רובן הו"ל כי גנה יותר מבית סאתים וליתסר טפי ניחא ליה לאקשויי מנזרע רובו ואע"פ שאין בו יותר מסאתים מנזרע מיעוטו והוי יותר מבית סאתים משום דרובא חשיב והוי כולו אבל מיעוטא לא חשיב.
<h2>דף כד:</h2>
ניעביד לחי לשביל של כרמים כו'. מיכן מוכיח שלא הי' דיורים בשביל ומש"ה הי' ניתר בלחי שאילו היו בו דיורים היאך הי' ניתר בלחי והא אמרי' לגבי מבוי שאם אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו דינו כחצר שהיא צריכה פס ארבעה אבל זה השביל שאין בו דיורין למה נחמיר עליו להצריכו פס בחצר שיש לה דיורין הילכך סגי ליה בלחי כל שהוא. אלא אמר רבא ליעבוד לחי להך גיסא דלהדי מתא כו'. פי' והשתא אישתרו כולהו דכיון דמהני לרחבה ע"י מיגו והו"ל הוקפה לדירה הותרו בין מבוי העיר בין השביל והשתא ליכא למיגזר לשמא יאמרו לחי מועיל לשביל כרמים בעלמא שאין לחי בראש השביל אלא יאמרו מפני שהוא פתוח לרחבה והרחבה היא מוקפת מחיצות מש"ה מותר לטלטל בו.
הלכך טלטולי במתא גופא שרי. פי' במבוי העיר הפתוח לרחבה שרי לטלטולי בי' שכבר ניתקנה הרחבה שהיתה אוסרתו. ברחבה גופה נמי שרי. פי' דההיא לחי עביד לה מוקפת לדירה ע"י מיגו. ממתא לרחבה ומרחב' למתא פליגי בה רב אחא ורבינ' כו'. פי' דוק' ממתא לרחבה פליגי וחד אסר משום דזימנין דהיו בה דיורין ויטלטלו מזה לזה בלא עירוב אבל מרחבה לשביל ליכא מאן דאסר שאע"פ שיהיו דיורין ברחבה אין דיורין בשביל שאין דרך בני אדם לבנות בתים בשביל של כרמים והילכך מותר לטלטל בכל השביל כיון שניתקנה הרחבה וגם מן השביל לרחבה שאף אם היו בה דיורין ברחבה הי' מותר מפני שאין בה דיורין. והמורה כתב טלטולי במתא גופא שרי דהא שרינן ליה בההוא לחי ואפי' היא והרחבה אסורין זה עם זה שניהן משמשין לעצמן כב' חצרות ופתח ביניהן וכן ברחבה גופה דלית בה דיורין שיאסרו על בני מבוי הילכך רשות בני מבוי הוא ובני שביל לא אסרי עלה דהויא כחצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה ושביל לא מתקני' ליה גזירה שמא יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא ואינם נ"ל דבריו כלל דמי דוחק אותנו לומר שיש דיורין בשביל עד שנעשה אותו כחצר קטנה שנפרצה לגדולה וגם השביל מותר לטלטל בו כיון שניתקנה הרחבה ואינה כרמלית וליכא למיגזר השתא לשביל כרמים דעלמא דהא לא חזי בי' לחי ושריותא מחמת רחבה היא דמטיא ליה משא"כ בשאר שבילים דעלמא הילכך כולהו שרי.
<h2>דף כה.</h2>
טחו בטיט ויכול הטיח לעמוד בפ"ע מועיל כו'. פי' המורה והאי לאו רבה בר שימי קאמר לה אלא באנפי נפשה היא יכול לעמוד הטיח בפ"ע שעשוי בעובי שאפילו ניטל כותל הראשון יכול זה לעמוד הוי מיעוט ולא הוי מיעוט גרסי' הכא. וקשיא לי טובא בההוא פירושא דכיון דעובי הכותל הטיח כל כך עד שמיעטו מבית סאתים אע"פ שאין הטיח יכול לעמוד בפני עצמו אמאי לא הוי מיעוט והרי נתמעט האויר שאין בו יותר מבית סאתים ולמה יאסר ואע"פ שאין הטיח יכול לעמוד בפ"ע אין לומר בו כמאן דליתי' דמי שאע"פ שאינו עומד בפני עצמו הרי הוא עומד עם הכותל ועוד שהוא משבש הספרים שכתוב בהם מועיל וגורס הוי מיעוט. והנכון בעיני לומר דלאו מילתא באנפי נפשה היא אלא רבה בר שימי קאמר לה וה"פ רבה בר שימי הוה מתני לפלוגתא דרבה ורבא לקולא ולאו כדלעיל דאמרן בפחות משלשה תרווייהו מודו דאינו מועיל אלא אע"פ שסמך הטיח שעשה לשם דירה לכותל אם הוא יכול לעמוד בפני עצמו תרווייהו מודו דמועיל ומתיר אע"פ שהיא יותר מבית סאתים וכי פליגי שאינו יכול לעמוד בפני עצמו דרבה אמר אעפ"כ מועיל דכיון דלא מצי קאי בפני עצמו ולא כלום היא להתיר ההיקף שהוא יותר מבית סאתים.
אם עשה מחיצה על התל מועיל מ"ט שבאויר מחיצות העליונות הוא דר. פי' אם הי' התל בראש הקרפף אע"פ שהמחיצה העשוי' על שפת התל אינה מועלת מפני שהמחיצה היא מגינה על אותם שעומדין למטה בפנים מן התל ולפיכך אינה מועלת שכבר התל היא להם מחיצה על ארבע גובהו של תל מועלת להתיר כל הקרפף שזאת המחיצה מועלת ומגינה לאותן העומדין על התל ומחיצה זו מגינה עליהן וכיון דחשיבה מחיצה לאותן העומדין על התל היא מועלת להתיר כל הקרפף מפני שהוקפה לשם דירה.
<h2>דף כה:</h2>
אמר ר' זירא מודינא בקרפף שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת וקרפף אסור הואיל ואויר חצר מייתרו. פי' אע"ג דבקירה בו בית סאה פליגנא דאין אויר קירויו מייתרו הכא מודינא דכיון דאין כאן קירוי אויר החצר מייתרו ודוקא קרפף שנפרץ במלואו אז אויר החצר מייתרו אבל אם לא נפרץ במלואו שנשארו לו גפופין מיכן ומיכן הויא לה לההיא פרצה כפתח וכסתום דמי ואינו מייתרו, ונפרצה חצר כנגדו פי' שלא נפרצה במלואו אלא כנגד רוחב הקרפף ונשארו לה גיפופין מיכן ומיכן שאלו נפרצה גם היא במלואה היו שניהן אסורים שכיון שהקרפף נאסר ונעשה כרמלית גם החצר היתה אסורה שהיא פרוצה לכרמלית אלא ה"ק הגיפופין הן לה פסין ומתירין אותה. מתקיף לה רב יוסף וכי אויר המותר לו אוסרו א"ל אביי כמאן כר"ש לר"ש נמי איכא מקום אויר מחיצות. פי' רב יוסף הי' תמי' וכי אויר החצר שהי' מותר לו וגם הוא עכשיו מותר לעצמו אוסרו מפני שנפרץ לו א"ל אביי כמאן אתה אומר שלא יאסרנו כר"ש כדפרישית במהדורא תנינא לר"ש נמי איכא מקום מחיצות שניתוסף עכשיו על הקרפף ונתרבה יותר מבית סאתים והוא שאוסרו בלא אויר החצר. אמר רב חסדא קרפף שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת וקרפף אסור חצר מ"ט מותרת דאיכא גיפופי זימנין דמשכחת לה איפכא. פי' מתמה מ"ט אמרת דחצר מותרת וקרפף אסור אי משום דאיכא גיפופי לחצר ולקרפף הוי מלואו זמנין דמשכחת לה איפכא שיהא הקרפף יותר רחב מן החצר שיהו לקרפף גיפופין והחצר יהא במלואה ונימא קרפף מותר וחצר אסורה ואהדר זה אויר מחיצות מייתרו וזה אין אויר מחיצות מייתרו פי' בוודאי למישרי קרפף אהני הני גיפופי אבל למיסר חצר אע"ג דהוי במלואה לא מיתסרא דדוקא קרפף אויר מחיצות מייתר מפני שלא הוקף לדירה אבל חצר שהוקפה לדירה כל מה שהיא גדולה אין בכך כלום והילכך אי הויא איפכא הוי תרווייהו מישתרי להכי נקט קרפף במלואו וחצר כנגדו דחצר שריא ואפ"ה קרפף אסור מפני שאויר מחיצות מייתרו כך נראה לי פתרון שיטה זו ודברי המורה לא נ"ל.
<h2>דף ל.</h2>
מ"מ קשיא לרב הונא. אי קשיא כיון דמשבשת רישא ואמרת נעשה קשיא לרבינא לר"ה שביש סיפא ואימא נעשה ולא קשיא לר"ה ותריץ מתניתא הכי הנודר מן הככר מערבין לו בה אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש ואין מערבין בה. תשובה ברישא דאמרי' דכי אמר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה איצטריך דאע"ג דאמר עלי דמיתסר בהנאתה כיון דחזיא לאחריני נעשה כאומר שלא אטעמנה אבל בסיפא דבעי' למימר דכי אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש לא צריך דכיון דאמר עלי מיתסר בהנאתה תו לא צריך למיתב טעמא נעשה כאומר ככר זו הקדש דבלאו הכי נמי סגי לן דכיון דאמר עלי ומיתסר בהנאתה אין מערבין לו בה הילכך לא שייך למימר נעשה אלא ברישא.
<h2>דף ל:</h2>
עירב בשחורים. פי' המורה הי' לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים עד שקנה שם שביתה שקדש עליו היום וחזר לביתו ואינו נראה לי דעד כאן ל"פ ב"ש ובעי שיוציא כל כלי תשמישו לשם אלא כשלא הלך שם ברגליו אבל היכא דקנה שם שביתה ברגליו לא בעי מידי דא"כ מי שהחשיך לו בדרך לא יקנה שביתה שהרי אין כלי תשמישו שם א"ו ל"פ ב"ש אלא כשעירב בפת ולא הלך שם ברגליו.
<h2>דף לא.</h2>
מערבין לכהן (לטמא) [טהור]. יש לומר דהאי דנקט טהור לאו למעוטי טמא דהא חזיא לאחריני אלא הוא גופא קמ"ל דאע"ג דהיא טהור' ומוזהר מליטמא קונה שביתה ע"ג הקבר דמצי אזיל ושקיל לה כדאמרינן בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה פי' דאי בכלי שטף הא מטמאי לה דאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמא טומאת שבעה ואע"פ שאין הכהן מוזהר מלטמא בכלים (במקום) הנוגעין במת כ"א במת עצמו מ"מ אינו רוצה שיקנה שביתה במקום המטמא להכי מוקי לה בפשוטי כלי עץ. קסבר (אם) מצוות לאו ליהנות ניתנו. אי קשיא אמאי אמרן לעיל ככר זו עלי אין מערבין לו בה וטעמא דמילתא מפני שכל הנאתה עליו וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מה בכך אם הוא אסור בהנאתה. י"ל דטעמא דמילתא לאו משום דאסורה בהנאה ועובר על נדרו אלא משום דכיון דאסורה בהנאה עליו דמיא לי' כעפרא בעלמא דאע"ג דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דאע"ג דלא חזו ליה לאכילה חזו לאחריני ולדידי' נמי שרי בהנאה ומצי לזבונינהו לאחריני אבל ככר זו עלי דאסורה בהנאה ולא מצי לזבונה הו"ל לגבי דידי' כעפרא דעלמא ומש"ה אין מערבין בה. ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. אי קשיא ונימא מיגו דאי בעי פריק להו אע"ג דלא פרקינהו יהא עירוב כדאמרן גבי יין דנזיר. תשובה כל מידי דחזי לאחריני ולדידיה לא חזי אמרינן בי' הואיל כגון גבי יין לנזיר ותרומה לישראל וחשבי' להו ע"י הואיל דחזי נמי לדידי' אבל מידי דלא חזי אפילו לאחריני לא אמרי' ביה הואיל ובדמאי דאמרי' הואיל משום דחזי לאחריני לאכסניא ולעניים א"נ אין מחללין בין השמשות.
<h2>דף לא:</h2>
בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו. פי' שאם אמר לשליחו צא ותרום ועשר פירותי עד שלא יודיענו אם עישרם אסור ליכול מהם ולא למיסמך אחזקה בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו שאם אמר לשליחו צא וערב עלי למזרח אע"פ שלא הודיעו סומך עליו והולך בשבת ד' אלפים.
<h2>דף לב:</h2>
דנתכוין לשבות היכא אי דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד הוא. כך הגירסא עיקר בדלת ולא בריש כדגריס המורה ומה שהקשתי במה"ק אמאי מקשה מלמעלה ליקשי מלמטה דלא ליהוי עירוב ולמעלה נמי הא משתמש באילן אינו כלום שהתלמוד אינו בא אלא לבאר דברי התנא שאומר שאם נתנו באילן למעלה מעשרה אינו עירוב ומשמע דגובה של מעלה מעשרה פוסלו מלהיות עירוב ולהכי דייק דאי נתכוין לשבות למעלה למה יפסלנו הגובה והרי הוא ועירובו במקום אחד א"ו מדפסיל למעלה מעשרה ש"מ דנתכוין לשבות למטה ואח"כ שביארנו דעתו של תנא חוזר ומקשה על למטה למה היא עירוב והא קא משתמש באילן ומה שאמר דה"ה דמצי למיפרך והא קא מייתי מכרמלית לרה"ר אינו נראה לי דפלוגתא דאביי ורבא בהילכתא קמייתא דשבת בחורי רשה"ר דאביי אמר כרה"ר דמי ורבא אמר לאו כרה"ר דמי אלא הן מקום פטור והילכך בין לאביי בין לרבא מצי למישקלי'.
הכא באילן הנוטה חוץ לד"א עסקי' כו'. פי' המורה הלכך למטה מעשרה עירובו ערוב דמצי נפיק חוץ לארבע אמותיו כמה דבעי ולמישקלי' ואייתויי' פחות פחות מארבע אמות עד תוך ארבע אמותיו ומשמע מדברי המורה שאע"פ שירחיק אדם עירובו ממקום שקנה בו שביתה הרבה עירובו עירוב מפני שיכול להביאו למקום שביתתו פחות פחות מארבע אמות וזה אינו נ"ל שבאיזה ענין יכול לקנות שביתה כ"א ע"י העירוב וכיון שהעירוב רחוק ממנו היה היאך יקנה שם שביתה אלא צריך שישים עירוב סמוך למקום שביתתו והאי דמוקמינן ליה באילן הנוטה חוץ לד"א כגון שלא הי' מרחיק לצאת הרבה מד' אמות אלא או אחת או שתים שיכול לעמוד בראש ארבע אמותיו ולפשוט ידו וליטלו משם.
<h2>דף לד.</h2>
אמאי לימא כיון דאי בעי אמטוי' מצי ממטי ליה כו'. קשיא לי טובא ומה דומה זה לכלכלה הכלכלה היא סמוכה לו ויכול לפשוט ידו לכתחלה ולהטותה אצלו וליקח עירובו אבל הכא אין עירובו במקום שביתתו היאך יקנה שביתה ע"י הואיל וי"ל מ"מ אע"פ שיכול לכתחלה להטות הכלכלה מ"מ ביה"ש בשעת קניית העירוב עומד עירובו למעלה מי' דהוי רשה"י ומקום שביתתו הוי כרשה"ר ואי לאו דאמרי' הואיל מן דינא דלא להוי עירוב הילכך שפיר מקשה דכי היכא דהכא אמרי הואיל ה"נ נימא הואיל.
<h2>דף לד:</h2>
ותניא אידך הקנים מין ירק הן. קשיא לי וכיון שבעודן (שבעודן) ירק הן אסורין ואיך כשחזרו ונתקשו הותרו ויש לפרש שאם נטען לתולשם ירק ולהאכילם לבהמות הם כלאים בכרם אבל אם נטען כדי שיתקשו שם אינן כלאים בכרם אי נמי אם נטען קשים כדי שיתעבו שם אינן כלאים בכרם שלעולם לא היו בכרם ירק אבל אם נטען רכים נאסרו ואע"פ שנתקשו הם אסורים.
<h2>דף לז.</h2>
שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב כו'. ראיתי מקצת מפרשים שאמרו שהברירה אנו לומדין ממה שהוא קובע הקינין זה לחטאת וזה לעולה ואינו נ"ל דאפילו למ"ד אין ברירה מודה בזה שהתורה זיכתו לכהן לקובעם אם לא קבעום הבעלים כדרב חסדא ותו אם זו היא הברירה אמאי נקט שתי נשים אפילו אשה אחת נמי אלא ודאי עיקר הברירה הוא משתי נשים שכיון שקנו בעירוב כל תור ותור הוי חציו של זה וחציו של זה וכי מקריב הכהן תור זה עולה לשם לאה או תור זה חטאת לשם לאה אמרינן הוברר הדבר שמתחלת קנייתו לשם לאה נקנה ואין כאן שינוי בעלים ולמ"ד אין ברירה אסור לעשות כן לקנות בשותפות דלא סמכינן אברירת כהן. ואי קשיא א"כ מאן דלית ליה ברירה פליג אמתני' דתנן בפ' כל הזבחים שנתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. תשובה לא דמי אהדדי דאותן הקדשים שנתערבו מבוררין היו כל אחד ואחד ומיוחדין זה של ראובן וזה של שמעון ואחרי כן כשנתערבו ותופש הכהן כל א' ואחד ואומר הרי אני מקריבו לשם שהוא בעליו די לנו אבל הכא שמתחלת קנייתן היה בתערובת ולא נתייחדו זה לזו וזה לזו עכשיו כשמבררם הכהן אי אמרת אין ברירה נמצא מקריב של לאה לשם רחל ושל רחל לשם לאה.
אמר רבא התם כשהתנו. נ"ל שגם מאי דתנן בשקלים שלשה עשר שופרות היו במקדש כו' עד קינין וגוזלי עולה דברי ר' יהודא דאלמא סבר ר' יהודא דאית שופר לקינין ור' יהודא סבר התם דאין ברירה ולא היו שופרות לקיני חובה כדכתבית במהדורא תנינא וא"כ היכי מודה בקיני נדבה והא ברירה צריכין כדאמרן הכא אנו צריכים לומר כשהתנו כשהיו משליכים המעות בשופר היו מתנים שהכהנים יעשו מה שירצו והנכון בעיני לומר שכשהיו משליכים המעות בשופר או כשנתנו המעות בשופר או כשנתנו המעות לכהן אין אנו צריכים לטעם הברירה שמתחלת קנינם קונה אותם הכהן זה לשם פלוני וזה לשם פלוני ומבוררין הן מתחלה והכא דילפי' לר' יוסי דאית ליה לברירה משתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב ילפינן לה שתחלת קנייתן הי' בשותפות וכל תור ותור הוא חציו של זו וחציו של זו ועכשיו מקריב הכהן כל התור לשם לאה ואנו צריכין לומר הוברר הדבר שמעת קנייתם זה נקנה לשם לאה וזה נקנה לשם רחל אבל כשנתנו דמי קיניהן לכהן אין צריך ברירה וכשהתנו קאי בשעה שקנאום בשותפות התנו ביניהן ואמרו מה שאנו קונין בשותפות יהי' ברשות כהן לחלק לנו אלו התורין שאין לומר שם מתחלה זכו שתיהן בכל תור שהרי הם התנו שלא יזכו בהן אלא כפי חילוקו של כהן.
<h2>דף לז:</h2>
והתניא ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת. פי' אמתני' דתנן בפ"ו דדמאי קיימא דמשמע שקנה החבר בעבורו ובעבור עם הארץ ביחד כדתנן התם לוקח סתם ופטור דאלמא ביחד קנה. וכתוב בספרים אוכל וא"צ לעשר ויש לפרשו כך אוכל עם הארץ כלומר מניחו החבר לאכול וא"צ החבר לעשר בעבורו.
<h2>דף לט.</h2>
מודים חכמים לר"א בראש השנה כו'. קשיא לי דרב פסיק הלכה כר"א ביו"ט ושבת שהן שתי קדושות והשתא י"ל ביו"ט ושבת דפליגי רבנן עלי' דר' אליעזר פסיק רב דהן שתי קדושות בר"ה דמודו רבנן לר"א לא כ"ש דסבר רב שהן שתי קדושות והיכי אמרי' בהלכתא קמייתא דביצה שני יו"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה. ונ"ל לומר שאין טעם שתי קדושות דר"ה דומה לטעם שתי קדושות דשבת ויו"ט דמאן דאמר דשני ימים טובים של ר"ה הן שתי קדושות סבר דמספיקא עבדי' תרי יומי וחד מנייהו חול והילכך אין קדושתן שוה שהאחד קודש והאחד חול כשני יו"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ומ"ד קדושה אחת הן סבר לאו מספיקא עבדי' להו שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ואע"פ שידוע בבירור שהוא חול ומחר קודש א"כ חומרא דרבנן היא לעשות שני ימים ונולדה בזה אסורה בזה דכיומא אריכתא דמי אבל שבת ויו"ט אין לומר אחד מהן חול וכיון שאין חול מפריד ביניהן סברי רבנן דכקדושה אחת וכיומא אריכתא דמי ונולדה בזה אסורה בזה ור"א סבר אע"ג דשניהן קדושין זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו ושתי קדושות הן ויכול לערב לשתי רוחות אפ"ה יש לומר נולדה בזה אסורה בזה ומשום הכנה דרבה כדאמרינן בהלכתא קמייתא דביצה ורב ס"ל כר"א גבי שבת ויו"ט מפני שהן קודש ואין זה נמשך אחר זה לעשותן כיומא אריכתא וגם ר"ה ס"ל כר' יוסי אע"ג דרבנן מודו לר"א משום דקסבר לא בעבור ספק ניתקנו אבל מיהו אין לומר בהן שזה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו כדאמרי' גבי שבת ויו"ט אלא יום שני נגרר ונמשך אחר יום ראשון וכיומא אריכא והאי דתנן ור' יוסי אוסר אין לפרש דקים לי' דבקדושה אחת הן שא"כ אם נאכל עירובו בראשון יהא עירוב בשני אלא אנו צריכים לומר דמספק' ליה לר' יוסי ואזיל הכא לחומר' והכא לחומר' כדאמרי' לרבנן דפליגי עלי' דר' אליעזר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים פי' אע"ג דהני ודאי משום ספיקא עבדי' להו וחד מנייהו הוי חול אפ"ה הוה מחמיר כדאמר רב אסי בפ"ק דביצה.
<h2>דף מ.</h2>
שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר. ק"ל והא מתני' היא דכל מידי דעביד גוי בשבת בעינן למוצאי שבת בכדי שיעשו כדאמרינן בשבת בפ' שואל ומה לי שבת מה לי יו"ט, ויש לומר מפני שהי' יו"ט שני הי' מיקל בו ולא הי' מצריך בכדי שיעשו.
<h2>דף מ:</h2>
המברך צריך שיטעום. פי' ואין לומר אל יברך בורא פרי הגפן ואל יטעום דא"כ כוס מה מהני. לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. פי' בשבת בפ' ר' אליעזר אומר תולין (קל"ט.) אמרינן כשותא בכרמא עירבובא כו' עד רב משרשי' הוה יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע, וליתיב לתינוק ישראל דילמא אתי למיסרך, וליתב לגדול גוי, דילמא אתי לאחלופי בישראל, רב אחא בר יעקב יהיב פרוטה לתינוק ישראל וזרע להו. דילמא אתי למיסרך. ויימא משום מצוה שרי למשתי, ולכי גדיל עביד שהחיינו על הכוס ושתי ליה, והמוהל ביוה"כ מה יעשה, נ"ל שעושה המילה בלא כוס, עיין בפ' חרש במהדורא תליתאה.
<h2>דף מא.</h2>
מפני שיו"ט שלנו הי'. מיכן מוכיח שלאחר החורבן נמי הי' נוהג יו"ט של עצי המערכה שהרי אנו פושטים מיכן שגם בדורו של ר"ג לא קיימו דבריו ור"ג בימי החורבן הי' נער ולא הי' ראוי לנשיאות והי' נשיא ר' יוחנן בן זכאי עד שגדל א"כ זה המעשה אחר חורבן הוי.
<h2>דף מב.</h2>
חסורי מיחסורא וה"ק פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו בד"א שלא במקומן בשוגג אין במזיד לא. פי' הכא סלקא סוגיא דשמעתא והלכה כת"ק דאמר חוץ לתחום בשוגג יאכלו ומש"ה אמרן בפירקין דלעיל בההיא ליפתא דאתאי למחוזא ושרי להו רבא למיזבן מינה אע"ג דבאת חוץ לתחום משום דאתי' גוי ומזיד דגוי שוגג הוי דלאו בר שביתה הוא ולא מיתסר אלא מזיד דישראל ורב פפא נמי פסק הלכה ביו"ט בפ' אין צדין שהבא חוץ לתחום לישראל זה מותר לישראל אחר והא דקאמר ר"פ הכא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו דמשמע (ודאי) [דוקא] חזרו הא לא חזרו (לאו) [לא] דוקא במזיד אבל בשוגג אפילו חוץ למקומן וא"כ ישראל שבא בספינה בשבת מחוץ לתחום והביא עמו פירות מותרין בני העיר לעלות בספינה ולאכול מפירותיו שבהיתר יצאו חוץ לתחום ולא באיסור.
שבת בבקעה והיקיפוה גוים מחיצה בשבת מהלך בה אלפים. מאי דקשיא לי במה"ק דמ"ש הא מהוליכוהו לעיר אחרת, תשובה התם אין לו אלפים אמה אלא ד"א וכל דבר שהוא מוקף מחיצה הוא כד"א ואע"ג דלא שבת שם מבע"י אבל זה שיש לו אלפים אמה אין לו דין ד"א שאין דין ד"א להתיר כל ההיקף אלא ליוצא חוץ לתחום או לשובת בעיר או לנותן בדבר המוקף מחיצה אבל מי שיש לו אלפים אמה אין לו אלא האלפים ואפילו נכנסין בתוך מחיצה אין לו אלא באלפים בין זה בין המודד אלפים אמה וכלתה מדתו בחצי העיר.
<h2>דף מב:</h2>
ורב הונא אמר לך דילמא במשיכה. המורה אמר דלא גרסי' לי' אלא שכיון שנפרץ למקום האסור לה מה לי בזריקה מה לי במשיכה.
<h2>דף מג:</h2>
אין אליהו בא בערבי שבתות כו'. ואין לומר דשמא בחמשי בא דיום אחד דוקא עתיד לבא קודם המשיח ולא יותר.
<h2>דף מד:</h2>
ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. פי' המורה ורבה לית לי' הא דאמרי נהרדעי לעיל ואי פקח היא עייל לתחומא וכיון דעל על. ואינו נ"ל דהיכא אמרינן כיון דעל על הנ"מ כשאין לו מדה קצובה כגון הנצרך לנקביו שהוא יכול ליכנס עד שימצא מקום צנוע וכן מחיצה דגברי דרב חסדא דאמרן דהיכא גברי דמעיילי אפילו לרבנן דלית להו הבלעת תחומין הוא יכול ליכנס ואין שם מדה קצובה שאם יש לו הרבה בני אדם נכנס כל מה שהוא רוצה הילכך אמרי' כיון דעל על אבל הכא דיש לו מדה קצובה אלפים אמה לא אמרי' כיון דעל על שאינו יכול ליכנס אלא כדי מדתו וה"נ אמרי' לרבנן היכא דיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנוס והרי יש לו ד"א לכל רוח שהוא יכול ליכנס לתוך התחום ולא אמרי' כיון דעל על מפני שאין לו אלא ד' אמותיו.
<h2>דף מה:</h2>
לימא דלא כר' אליעזר כו'. פי' אלא אמרי' אד הוא שעולה מן הארץ ומתקשר ונעשה ענן וממטיר ואינו דבר שיש בו ממשות שיהא לו שביתה.
<h2>דף מו:</h2>
למאי הילכתא ר' אסי אמר הלכה ר' חייא בר אבא אמר מטין ר' יוסי בר' חנינא אמר נראין. פירוש קיי"ל כל היכי דפליגי תרי תנאי ולא איפסקא הילכתא כחד מנייהו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל ור"ע ור' יוסי ור' הלכה כמותן אע"פ שמקילין בשל תורה ור' אסי סבר הלכה איתמר להורות ברבים כן ולהקל ור' חייא מטין ולא דרשי' ברבים להקל וריב"ח סבר נראין שאפילו ליחיד אין מורין להקל אך אם עשה מעשה אין מחזירין אותו.
<h2>דף מח.</h2>
ואיהו ס"ל כרבנן ולקולא. פי' לא קיימא הך סברא וסברא בעלמא היא דקאמר דהא אמרן לעיל שהסמוכין לעיר לב אנשי העיר עליהן ושביתתן כאנשי העיר ולא מיקרי הפקר אבל בור של עיר הרי הוא כאנשי העיר וה"ק לי' אפילו אי בעית אימא דאע"ג דסמיכי לעיר הפקר נינהו וסבירא לך כרבנן לקולא מאן דתנו לחומרא כר' יוחנן בן ברוקא אמאי מחייכת עלי'.
<h2>דף מט:</h2>
ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה תחתיו של אילן כו'. קשיא לי כיון דמצי אזיל מצד האילן לצד העיר אלפים אמה ולא מפסיד אלא רוחב תחתיו של אילן מה לך לומר אבל לתחתיו של אילן מצי ונ"ל לפרש דהאי דקאמר אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ה"ק מצי אזיל למיקני שביתה התם ומדמצי אזיל דשמואל הוא למקני שביתה היא שלא קנה שום שביתה שם אלא שביתתו היא במקומו דכיון דלא קנה שביתה באילן לא איבד שביתת מקומו ואין חילוק בין עיר ובין שדה דכי היכי דבעיר כל זמן שלא קנה עירובו יש לו שביתת העיר דאדעתא דהכי עוקר שביתת העיר אם קנה לו עירובו אבל אם לא קנה עירובו הרי הוא כבני העיר הה"נ בשדה אדעתא דהכי עוקר שביתתו ממקום רגליו אם קנה לו שביתה באילן ואם לא קנה באילן לא קנה שביתת רגליו והכין פירוש השיטה אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן נמי לא מצי אזיל כלומר לא מבעיא דלא קנה אותם הד' אמות הסמוכין לעיר שיוכל ללכת לביתו אלא אפילו כל תחתיו של אילן לא קנה שביתה שיהא לו רוחב תחתיו של אילן חמר גמל אלא שביתתו במקום רגליו ומה שאמר שביתתי תחת האילן לא קנה כלל וכאלו לא אמר דמי וכגון שזה האילן חציו הדרומי הי' נכנס בתוך תחום העיר וחציו הצפוני הי' חוץ לתחום העיר ושמואל אמר האי דקתני לא אמר כלום לא שלא הועילו דבריו כל עיקר אלא לא אמר כלום לביתו שאין אנו אומרים אע"פ שתחת האילן הי' רוחב כמה אמות והוא לא סימן או הדרומיות או הצפוניות מסתמא ניזיל לקולא וניתיב לי' הדרומיות הנכנסות לתחום העיר ויהא מותר לילך לביתו הא לא אמרי' כיון דלא סימנם אבל תחתיו של אילן הועיל לו דיבורו לקנות שם שביתה או בצפון או בדרום שנותנין לו הגרועות שבהם שאם בא למדוד מן הדרום להתקרב לצד ביתו מודדין לו מן הצפון דשמא שם קנה ואם בא למדוד מן הצפון לחזור על העקב מודדין לו מן הדרום דשמא שם קנה שביתה וכל רוחב האילן עולה לו מן המדה ורב פליג עלי' ואמר דלא אמר כלום דמתני' כל עיקר היא שלא קנה שביתה תחת האילן כלל שאף הגרועות שבו לא ניתן לו ואין שביתתו אלא במקום רגליו ומאי דאמרי' לקמן תניא כוותי' דרב כו' עד בד"א כשסיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו אין פירושו כדפריש המורה שאין לו ממקום רגליו כלל אלא על אותם האלפים שממקום שקבע שביתה קאמר שאם הי' אותו מקום מקום שאינו מסויים שאין לו מחיצות או שהי' יותר מבית סאתים אם קבע וסיים האמות שלו או לצפון או לדרום יש לו אותן הארבע אמות וחוץ להן אלפים אמה אבל אם לא סיים איזה ד"א קנה או לצפון או לדרום לא יזוז מאותו המקום ואילך אפילו אמה אחת שלא קנה שם שביתה כלל כיון שהוא רחב הרבה ולא סיים איזה ד"א קנה ואין מודדין לו אלא ממקום רגליו ואילו לשמואל אע"ג שלא סיים איזה ארבע קנה קנה שם ד"א הגרועות שבהם וניתן לו כל רוחב אותו המקום להיות בו חמר וגמל והולך ממקום רגליו ועד אותו מקום ואינו עולה לו מן המנין ומאותו מקום עוד הולך אלפים אבל מיהו כל רוחב אותו המקום עולה לו למנין אלפים אמה שאם בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום ואם בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון כך נ"ל פתרון שיטה זו. ואין חילוק בין שדה לעיר כמו שחילקתי במהדורא קמא אלא כי היכי דבעיר דלא קנה עירובו הרי הוא כבני העיר (הם) ה"נ בשדה היכא דלא קנה תחת האילן הרי הוא קונה שביתה במקום רגליו ולא פליג רב בהא.
<h2>דף נב.</h2>
אמר רמי בר חמא הרי אמרו שבת יש לו ד"א. כל מה שכתבתי במהדורא תנינא אינו כלום, ודברי המורה הן עיקר, שהשובת בעיר כל העיר היא לו כד"א ומודדין לו אלפים אמה מחומת העיר והשובת בדרך קנה שביתה ד"א סביב לו דכל מקום שעומד האדם יש לו ד"א ומודדין לו אלפים אמה חוץ מאותם ד"א ואם יצא עוד חוץ לתחום יש לו נמי ד"א דבכל מקום שהוא האדם יש לו ד"א סביביו דכך הן ד"א כמקום רגליו והכל ילפי' משבו איש תחתיו ומנא תימרא דהכי היא מדאמרן לעיל אמר תהא שביתתי במקום פלוני אמרי' כמאן דקאי התם דמי וקנה שם ד"א כשאמר שביתתי במקומי לא כ"ש דקנה סביב סביב לרגליו ד"א והנותן את עירובו מבעיא ליה לרמי אם יש לו ד"א סמוך לעירובו ואם לאו דמי אמרי' דוקא כששבת ברגליו יש לו ד"א כדילפי' משבו איש תחתיו אבל הנותן עירובו בפת ע"י שליח שלא עמד שם ברגליו יש לומר לא קנה שביתה אלא במקום עירובו ואפילו לרבנן דאמרי שהנותן עירובו בעיר שכל העיר אינה מן המדה התם משום דנתנו במקום שיש בו מחיצה ודעתו לקנות שביתה עד מחיצה החיצונה אבל כשנתן עירובו בבקעה אין לומר כן והילכך לא קנה שביתה אלא במקום עירובו ואין לו ד"א או דילמא טעמא דפת היא דכל היכא דקאי מזוני' כאילו איהו קאי התם וכיון דאי הוה קאי איהו התם הוי זכה בד"א השתא נמי אית ליה ד"א וקנה שביתתו ככל ד"א ומודדין לו אלפים חוץ לד"א ורבא דפשיט ליה דגם נותן עירובו אית לי' ד"א אזיל לטעמיה כדאמרן בפירקין דלעיל אי הכי חוץ לעיבורה של עיר נמי כיון דאמר רבא הנותן את עירובו יש לו ד"א הו"ל רשוה"י ומשם מוכיח נמי שהארבע הן במקום שנתן עירובו ולא חוץ לאלפים וה"ה לשובת, ולאו כדפרישית במהדורא תנינא.
<h2>דף נה.</h2>
השתא בית א' אמרי' שני בתים מבעיא ל"צ משתי רוחות. בתוספתא בפ' ר"א אומר תני הכי בפירוש הי' בית אחד יוצא הימנו כמין פיגם לרוח אחת רואה כנגדו כאלו מלא בתים וחצרות מרבע כנגדו ומודד הימנו ולהלן אלפים אמה היו שני בתים יוצאין הימנה כמין שני פיגמין לשתי רוחות רואה כנגדו כאילו מלאים בתים וחצרות מרבע כנגדו ומודד מהן ולהלן אלפים אמה.
<h2>דף נח.</h2>
אמר רב יהודא אמר שמואל ל"ש דאומדו אלא כשאין [חוט] המשקולת יורד כנגדו אבל חוט המשקולת יורד כנגדו מודדו מדידה יפה. כך מצאתי כתוב במקצת ספרים וכך נ"ל עיקר. וה"פ, ל"ש דהיכא דלא ניחא תשמישי' דאומדו בשאין חוט המשקולת יורד כנגדו אבל אם חוט המשקולת יורד כנגדו אינו אומדו אלא יורד לקרקעיתו של גיא ומודדו מדידה יפה ועלייתו וירידתו שהוא מטפס ועולה מטפס ויורד אינו מן המדה. ונמצא שיש בדבר שלשה חילוקים היכא דמדרונו ניחא תשמישיה מקדר ואי לא ניחא תשמישי' דלאו בר קידור הוא רואין אם חוט המשקולת יורד כנגדו שעשוי הגיא כמין בור מודד קרקעיתו מדידה יפה ואם אינו מודד כנגדו דלאו בר מדידה הוא שהרי קרקעיתו הוא צר יותר מפיו אומדו. כך נ"ל פתרונו ופתרון המורה לאו נ"ל.
<h2>דף נט.</h2>
למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. מה שפי' המורה והלא יש בכלל מאתים מנה, אינו נראה דהיכי תיסק אדעתין שלא יהא המיעוט בכלל המרובה עד שהוצרך לתרץ אימא אף למרבה. והנכון בעיני לפרש כן. למקום שריבה למקום שמיעט אין שומעין כלל אלא מוציאין המדה למקום שריבה ומה חזית למימר דבמקום שריבה כיון דילמא למקום שמיעט כיון, ומהדר אימא אף למקום שריבה כלומר שניהן מקיימין שאם ריבה בקרן מזרחית צפונית ומיעט בקרן מזרחית דרומית מותחין חוט מן המרובה לממועט באלכסון והם הם תחומי העיר נמצאת מקיים מקום שריבה ומקום שמיעט.
עיר של יחיד ונעשה של רבים מערבין את כולה. פי' המורה מערבין את כולה בתחילתה ואין מבואותי' צריכין תיקון שהרי הן בחצר. ובגמרא מפרש תקנתא לרה"ר שבתוכה ואמרי' ת"ר עיר של יחיד ונעשה של רבים ורשה"ר עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה עושה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע ואין מערבין אותה חצאין, ופי' המורה ורה"ר עוברת בתוכה של שש עשרה אמה רוחב עושה לחי מיכן ומיכן לראשי רה"ר ובעירות אשר להם חומה סביב עסקי' שראשי רה"ר שלה מפולשין ובשל רבים והרי היא של רבים לא שרי רבנן להך תקנתא מדרבנן דמיחלפי ברה"ר אבל בעיר של יחיד מוכחא מילתא ואין מערבין אותה לחצאין דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי הני אהני והויא כמבוי ששכח אחד מן החצרות ולא נשתתף בו דאסרי אכולהי ולקמן נמי דאמרי' מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי פירש דכיון דמעיקרא של יחיד הואי והוו מערבין את כולה והורגלו להיות אחת אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה למבוי לא מהני, ואינם נראים לי כל דבריו שהוא אומר דעיר של יחיד ונעש' של רבים אין מבואותי' צריכין תיקון ובשל רבים והיא של רבים צריכין מבואותי' תיקון ועוד שהוא אומר ובעיירות אשר אין להם חומה סביב עסקי' ועוד שהוא טעם ואין מערבין אותה לחצאין מפני שהיתה מתחלה של יחיד דמשמע הא של רבים והיא של רבים מערבין אותה לחצאין. והנכון בעיני שאין חילוק בין עיר של יחיד ונעשה של רבים ובין עיר של רבים והיא של רבים ובעיר המוקפת חומה עסקי' שכל מבואות העיר הן סתומים לשני ראשיהן וכולן הן פתוחין למבוי הגדול שבאמצע העיר המפולש משער לשער ואילו לא היו דלתות לשערי העיר לרבנן לא היו פרוצין ופתוחין היה אותו המבוי האמצע של עיר רשה"ר גמורה כיון שהוא רחב י"ו אמה ושכיחי בעיר ששים רבוא דומיא [דדגלי] מדבר אלא שדלתות שבשערי העיר עושין אותו המבוי רשה"י ופליגי אמוראי לעיל אם צריך לעיל ואם לאו ואליבא דר' יהודא עושין לחי מיכן ומיכן או קורה מיכן ומיכן והוי רשה"י גמורה וכיון שניתקן המבוי האמצעי של עיר כל מבואות העיר הפתוחין לאותו המבוי מתוקנין ואינה חסרה כל העיר אלא עירוב אם היא עיר של יחיד תחלה אע"פ שאח"כ נעשית של רבים מערבין כולה ואם היתה של רבים מתחלה צריכין לשייר חמשים דיורין אבל כל המבואות מתוקנין הם שאינן מפולשין אלא למבוי האמצעי וכבר ניתקן המבוי האמצעי בין אם היתה של יחיד ובין אם היתה של רבים דינן שוה ואין מערבין אותה חצאין על המבוי האמצעי שאם רוצין לטלטל בו צריכין לערב כל העיר ביחד שאם יתחלקו לחצאין ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אלו אוסרין על אלו ודוקא במבואותיהן יכולין לטלטל אבל במבוי האמצעי אינן יכולין לטלטל דדמי המבוי האמצעי לכל מבואות העיר הפתוחין לעיר כמו המבוי לחצרות שאם עירבו בחצרות זו עם זו ולא נשתתפו כולן ביחד מותרין בחצרותיהן ואסורין במבוי שכולם יש להן חלק במבוי ואם שכח אחד מהן ולא עירב אוסר כולן כך כל מבואות העיר דורסין על המבוי האמצעי כשרוצין לצאת מן העיר ולהיכנס הילכך אין מטלטלין במבוי האמצעי עד שיערבו כולן ביחד ואם שכח אחד ממבואות העיר יש לו פתח דקה בראש המבוי שיש פרצה קטנה בחומה שיוכל לצאת משם אינו אוסר על המבוי האמצעי מפני שסילק דריסתו מעליו ומש"ה אין לפרש כדברי המורה שאין חומה בעיר סביב שאם כן כל מבוי ומבוי יש לו יציאה וביאה לעצמו ואינן אוסרין על המבוי האמצעי א"ו בשיש חומה סביב עסקי' שכולן הן דורסין על המבוי האמצעי ומש"ה אינן רשאין לחלק ואין חילוק בין עיר שהיתה תחלה של יחיד ובין עיר שהיתה מתחלתה של רבים דבין זו ובין זו אין מערבין אותה לחצאין כיון שכל המבואות אין להם יציאה וביאה אחרת אלא דרך המבוי האמצעי ואלו לא היתה חומה לעיר סביב לא היינו מצריכין לערב כולן ביחד אלא הי' צריכין כל המבואות תיקון בראשיהם והי' כל א' ואחד מערב לעצמו.
<h2>דף ס.</h2>
דהא רבה בר אבוה מערב לה לכולא מחוזא ערסאתא ערסאתא משום פירא דבי תורי כו'. יש לומר דמאי דאמרן בשלהי פרק עושין פסין אמר רב הונא כל מחיצה העשוי' לנחת לאו שמה מחיצה דהא רבה בר אבוה מערב לכולה מחוזא ערסאתא ערסאתא כו' דלא ס"ל כדאביי דאילו אביי סבר דפירא (דכוורי) [דבי תורי] הויא מחיצה ואם רצו לערב ערסה עם ערסה אינה יכולין ואפ"ה הוי שיור אבל רב הונא סבר דלא חשיב שיור אלא היכא דאיבעי מצי מערבי והילכך מיסמך רבה לערב כולה מחוזא וסמך אשיור זה ש"מ דמחיצה דפירא דבי תורי לא הוי מחיצה משום דהויא לנחת וכיון דלאו שמה מחיצה אי הוי בעי ערובי ערסייתא בהדדי מצי עבדי וכיון דמצי לערובי ולא עירבו חשיב שיור ומש"ה עירב כולה מחוזא.
איבעיא להו חדשה מאי. פי' החדשה צריכה שיור אי לא. ומתמה חדשה כי היכי דהויא היא שיור לגדולה גדולה נמי הוי שיור לדידה פי' כשהניחו בעיר חדשה שיור לגדולה בודאי שמערבין כל עיר חדשה שהיא שיור לגדולה כולם ביחד שכמו שמערבין כל העיר גדולה ביחד מפני הקטנה שעשו לה שיור כך מערבין כל הקטנה ביחד דגדולה הויא שיור לה. אלא בעיר חדשה מאי פי' עיר שהיה מעבר הדרכים עובר בתוכה והיתה חשובה כעיר של רבים גדולה לא היתה אלא חמשים דיורין והדרך מפולש באמצע בעיא שיור או לא רב הונא ורב יהודא חד אמר בעיא שיור כיון שהדרך מפולש בתוכה ועיר של רבים נקראת וחד אמר לא בעיא שיור כיון דכולה לא הוי אלא כשיעור שיור הגדולה.
<h2>דף סא.</h2>
רב ספרא אמר עיר העשוי' כקשת הואי. פי' גדר היתה עיר העשוי' כקשת ובין שני דאביי הקשת הי' יותר מד' אלפים אמה וחמתן היתה עומדת ביתר בין שני הראשים של קשת ומכל ראש וראש היתה חמתן רחוקה יותר מאלפים אמה הילכך בני גדר יכולין לילך לחמתן העומדת על היתר ואע"פ שהיא רחוקה יותר מאלפים אמה כדאמרן לעיל דאי בעי אתי דרך הרבים עד היתר יכולין נמי ללכת באמצע הדרך עד חמתן העומדת ביתר אבל בני חמתן אינן יכולין לילך לגדר שהרי רחוקה מן גדר יותר מאלפים בין מראשי הקשת בין מאמצע הקשת ואע"ג דאמרן לעיל שאם יש מן ראש הקשת לקשת יותר מד' אלפים אמה אין מודדין מן היתר נהי דאין מודדין אלא מן הקשת אבל לילך שם יכולין.
<h2>דף סב:</h2>
לא קשיא הא דאיתי' הא דליתי'. פי' לפי שיטתו השיבו שדקדק ואמר דוקא ישראל אוסר את בית הגוי ואין הגוי אוסר את של ישראל דדירת [הגוי בחצר כדירה של בהמה הוא] וכשהקשה לו מתני' אמר לו אפילו כפי סברתך אני יכול לתרץ הא דאיתי' והא דליתי' אבל אם הי' רוצה הי' מתרץ לו דהאי דקתני אם יש שם ישראל אחד אוסר הכי משמע שאוסר כל החצר בין בית הגוי בין ביתו דמשום גזירה עשו דירת הגוי דירה וכך משמע פשט הבריתא ולאו דוקא נקט אוסר למימרא אוסר ביתו של גוי וביתו לא נאסר אלא הכל אסור שהגוי אוסר כל החצר וגם ביתו של ישראל.
<h2>דף סד:</h2>
ולמדנו שחימוצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה. פי' הא ברייתא היא בפ"ב דתוספתא דפסחים ומשמע התם שאחר הפסח הי' זה המעשה ומיכן מוכיח שהחמץ שנאסר בהנאה אסור ליתן אותו לגוי במתנה שהרי ר"ג במתנה נתנה לגוי ושמעינן מינה דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה.
<h2>דף סה:</h2>
איקלעו לההיא פונדק דאתא גוי מריה בשבתא מהו למיגר מניה. פי' ואחר שיש בידו ממנו היו צריכין לבטל מפני שלא עירבו מאתמול שכיון שלא הי' הגוי שם ששכרו ממנו ויסלקוהו אינו מועיל העירוב שאין עירוב מועיל במקום גוי עד שיסתלק תחלה ואח"כ יערבו הילכך הוו צריכי למיעבד תרתי לשכור בשבת ולבטל.
<h2>דף סו:</h2>
נתנו את עירובן בחיצונה שכח א' בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דהאי בר פנימית למאן מבטל נבטל לבני פנימית ליתי' לעירובייהו גבייהו. פי' כבר עירבו עם החיצונה ואינן בפ"ע ולהבדל מהן אינן יכולין כיון שנתערבו ונעשו שתי החצרות אחת הילכך אם לא יבטל רשותו לכולן לא יועילו לבני חיצונה אינו יכול לבטל שאין ביטול רשות מחצר לחצר. והמורה פירש ליתי' לעירובייהו גבייהו ולכשיבדילו מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולן אוסרים זע"ז ואינו נ"ל שאם יתכן שיכולין להבדל אחר שעירבו א"כ לקמן דאמרי' נתנו את עירובן בפנימית שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות דהאי בר פנימית למאן נבטל בטל לבני פנימית איכא חיצונה דאסרה עלה ואמאי פנימית אסורה ליסתלקו בני חיצונה ויבדלו מעל הפנימית ותשאר הפנימית לעצמה ועירובה אצלה א"ו מדאמרי' הכא שהפנימית אסורה ש"מ כיון שעירבו ביחד אינן יכולין להיבדל ולהפרד זה מזה וזו אוסרת את זו ובהכי מיפרשא כל זו השיטה שפיר ואין צורך לאורך הדברים שהאריך הנה המורה.
<h2>דף סז:</h2>
אמר להו רבה לייתי לי' חמימי מיגו ביתאי. פי' המורה והתינוק הי' בבית אחד באותו חצר. וקשיא לי טובא דאי חצר אחת הואי אע"ג דלא עירבו יבטל להם רשותו ואע"ג דתנן ביתו אסור לו ולהם טעמא משום דהמבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל אבל היכא דגלי אדעתיה שגם רשות ביתו ביטל הא פשיט לי' אביי לר"פ בשלהי עושין פסין דבין לרבנן בין לר"א היכא דגלי גלי מש"ה נ"ל דשתי חצרות הוו וס"ל לאביי ורבה כשמואל דאמר אין ביטול רשות מחצר לחצר.
<h2>דף סח.</h2>
המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין. נ"ל דהך רישא ב"ש תנו לה דאם נפתח אחד מהן אינן נטהרין אלא מיכן ולהבא ולא למפרע דאי לב"ה כיון דלמפרע נטהרין מאי נפקא לן מהא דתני טמאין והלא עתיד ליפתח אחד מהן להוציאו משם וכיון דנטהרין הכלים למפרע גם הטהרות שנגעו בהן טהורות הן למפרע הילכך לא איצטריך למיתני טמאין אלא לב"ש. עיין בפ"ק דיו"ט במהדורא תליתאה.
ליחים לי' הגוי אגב אימי'. מיכן מוכיח דגרסי' לעיל דהא מר לא אמר אימא לי' לגוי זיל אחים לי' דדוקא איסור דרבנן שרינן על ידי גוי לינוקא ולא איסור דאורייתא דהא הכא לא שרינן לי' לחמומי אלא אגב אימי'. ומה שכתבתי בשבת בפ' שואל במהדורא תנינא דלא גרסי ליה ליתא. עיין בתשובה כ"ט שסתרתי זו הסברא וקיימתי מ"ש בפ' שואל דלא גרסי' לי' ואע"ג דינוקא כי מהלינן לי' מסוכן הוא וצריך לחמין אין מביאין אותו לידי סכנה כדי לחמם לו ע"י גוי הילכך כי לא צריכא אימי' דחינן לי' למחר ולא מהלינן לי' ודוקא ע"י גוי התרנו לחולה שאין בו סכנה ומש"ה לא אמרן לעיל דאי צריכא אימי' יביאו בלא עירוב אגב אימי'.
<h2>דף סח:</h2>
צדוקי מאן דכר שמיה. פירש ראוי הי' להקשות מן הדין כך מעשה לסתור דתנא ברישא או עם מי שאינו מודה בעירוב ה"ז אוסר ולא סגי לי' בביטול וצדוקי נמי אינו מודה בעירוב ומביא מעשה לסתור אלא משום דלא מפרש ברישא צדוקי דאיכא למימר האי דתנא מי שאינו מודה בעירוב היינו כותי ולא צדוקי מש"ה אמר צדוקי מאן דכר שמיה ואיצטריך לחסר ולמיתני צדוקי הרי הוא כגוי ר"ג אומר אינו כגוי ועיקר החיסור משום ר"ג אומר אינו אוסר הוא דאילו לתנא קמא בלא חיסור נמי משמע מדקתני מי שאינו מודה בערוב ונכללים שם בין כותי בין צדוקי ותניא הדר עם הנכרי צדוקי וכותי הרי אלו אוסרין עליהן כו'. ה"ג ואמר להם ר"ג מהרו והוציאו כלים למבוי עד שלא יוציאו ויאסור עליכם כדגרסי' במתני'.
<h2>דף סט.</h2>
כמאן כר' יהודא. פי' אבל לר"מ אע"ג דמחלל שבת בפרהסיא באיסור תורה אינו כגוי ויכול לבטל רשות ולר"י אע"ג דמחלל באיסור דרבנן כגון לטלטל בחצר בלא עירוב הרי הוא כגוי. ההוא דנפק בחומרתא דמדושא בהדי דחזייה לר' יהודא נשיאה כסייה. כתב המורה אני שמעתי טבעת שחותמה ממין אחר ואמרי' במסכת שבת היא של אלמוג וחותמה של מתכת אסור לצאת בה. ואינו נ"ל דלא הוזכר חילוק זה אלא לענין טומאה ולא לענין שבת. ורבינו גרשום זצוק"ל פי' חומרתא דמדושא תכשיט של זהב שאסור לצאת בו בשבת, וזה נ"ל דהכי אמרי' בפ' מי (שהחשיך) [שהפך] ר' יהודא נשיאה נפק בחומרתא דמדושא כו' עד שמע ר' אמי ואיקפד אמר רב יוסף מ"ט איקפד מר אי משום חומרתא דמדושא הא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר כו' והוא סבר אדם חשוב שאני, אלמא כלי תכשיט היא, ור' יהודא נשיאה נפק בה בחצר והאי גברא נפק בה ברשות הרבים.
<h2>דף ע.</h2>
ורבה הב"ע דהוה ומית. פי' דהוה כשביטל והדר מית שאע"פ שבשעת ביטולו לא הועילו כיון דמית מועיל דאי אמרת דמית והדר ביטל פשיטא ואי לאו דדייקא הא ברייתא כרבנן דקתני לשנים שעירבו כדאמרי' לקמן לא הוה מידחק רבה לכולי האי אלא הוה מתרץ ליה הא מני ר"א היא כדאמרן לעיל בשלהי עושין פסין כמאן אזל הא דתניא חמשה ששרויין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשותו א"צ לבטל לכ"א ואחד כמאן כר"א. מידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא. פי' אע"ג דאיכא לאקשוי כיון דסיפא לא מיפרשא אלא כדאיתא אמאי נקט לא יתן אפילו ליטול נמי אינו יכול אפ"ה מפרש להו רבא הכי תנא רישא דהיכא דליתי' נוטל רשות וה"ה לנותן ותנא בסיפא דהיכא דאיתי' אינו נותן וה"ה דאינו נוטל. לרבה איידי דתני רישא תנא סיפא. פי' כיון דתני רישא נותנין רשותן שנים שעירבו דדוקא לשנים אבל לאחד לא כ"ש שאין האחד נותן בלא חבירו ומה צורך לו לומר אין אחד נותן רשותו לאחד שלא עירב. ומהדר איידי דתנא רישא שאין אחד מהשנים נוטל תנא סיפא שאין אחד מהשנים נותן ואע"פ שלא הי' צריך.
<h2>דף עא.</h2>
בעה"ב שהי' שותף לשכיניו לזה ביין כו'. פשט מתני' מוכח כרבה דאוקמה בחצר שבין שני מבואות ומש"ה קאמר לזה ביין ולזה ביין ומאן דמוקמה במבוי אחד מפרש לישנא דמתני' הכי לזה הי' רצונו להשתתף ביין וגם לזה הי' רצונו להשתתף ביין ואע"פ שלא שמו אותו לשם שיתופי מבואות אלא בשותפות להתעסק בו ולהרויח אין צריכין עירוב אחד. עיין בפסקי. ואם רצו לערב ביין אין מערבין. פי' ומאי דתנן לעיל בכל מערבין ומשתתפין עירובי תחומין היא ולא עירובי חצרות ולעולם אין מערבין בחצרות אלא בפת.
<h2>דף עב:</h2>
האחין שאוכלין על שלחן אביהם כו'. פי' הועיל להם שלחן אביהם היכא דעירוב בא אצלן לחברן ובעבור שנפרדין בלינה הועיל להפרידן היכא דנותנין עירובן במקום אחר להצריכן עירוב לכ"א ואחד ואם הי' עירוב בא אצלם או שאין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב הכי משמע פשט מתני' והכי מתוקמא בגמרא ואם הי' עירוב בא אצלם אע"פ שיש עמהן דיורין בחצר או שאין עמהם דיורין בחצר אע"פ שמוליכים עירובם למקום אחר אינן צריכין לערב ואז צריכין לערב כשיש עמהן דיורין אחרים ומוליכין עירובן למקום אחר או באותו חצר או בחצר אחרת.
<h2>דף עג.</h2>
שמעת מינה מקום לינה גורם. פי' לרב מקשה רב אמר מקום פיתא עיקר ומקום לינה אינו כלום אבל שמואל דאמר מקום לינה גורם לאו דוקא קאמר דמקום פיתא אינו כלום אלא ה"ק אף מקום לינה גורם דאי דוקא קאמר כדקאמר רב יקשה לי' ממתני' אלא ודאי אף מקום לינה קאמר. אמר לי' התם אנן סהדי והכא אנן סהדי פי' לפלוגתא דרב ושמואל היכא דליכא ביום הוכחה בהי ניחא לי' כגון מי שיש לו חמש חצרות בחמשה מבואות באחת אוכל ובאחת ישן.
<h2>דף עג:</h2>
אמר רב יהודה רב לא תני פתוחות זו לזו וכן אמר רב כהנא רב לא תני פתוחות לזו. פי' וכל עירבו דמתני' עירבה כל חצר לעצמה קאמר ומותרין בחצרות דקתני מותרין בני חצר לעצמן קאמר. א"ל רב יוסף מ"ט דרב כל שיתוף שאין מכניסין ומוציאין אותו דרך פתחים למבוי לאו שמי' שיתוף. פי' כל שיתוף שאין כ"א מכניס חלקו דרך פתח חצרו למבוי ודרך מבוי יוליכוהו לחצר שיהא מונח בו לאו שמי' שיתוף שאם יכניסוהו דרך פתחים שמחצר לחצר אין נראה כשיתוף מבוי וה"נ חייש רב דילמא מעיילי לי' דרך פתחים שביניהן, והאמר רב יהודא אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום פת שע"ג שלחן סומכים עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף. אמר רבה ולא פליגי כאן שמסובין בבית כאן שמסובין בחצר פי' עירובי חצירות צריך להניחו בבית שבחצר.
<h2>דף עד.</h2>
אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. אי קשי' מהכא מוכח דאין מטלטלין מבית לקרפף בלא עירוב והרי הוכחתי במהדורא תליתאה דכל מידי דלית ביה דיורין לא אסר אאחריני ולא אסירי נמי לטלטולי חביתי לגוי'. תשובה הנ"מ כגון חרבתו וקרפיפו של שמעון הסמוכין לחצר ראובן ואין שמעון סמוך להן שישתמש בהן בהא ודאי מותר ראובן להשתמש בהן ואינם צריכים עירוב אבל אם סמוך שמעון לחורבתו או לקרפיפו ומשתמש בהן והן סמוכין נמי לחצר ראובן התם אמר ר' שמעון דמחצר ראובן לקרפיפו של שמעון או לחורבתו מותר לטלטל בלא ערוב שכולן הן רשות אחת אבל מבית ראובן לקרפף שמעון לא ואע"פ שאינו בית דירה שכיון ששמעון שלא עירב עמו סמוך לו ומשתמש בו אסור לטלטל מביתו לאותו קרפף.
הלכה כר"ש בין עירבו בין לא עירבו ולא גזרי' דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ה"נ לא גזרי' דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה. פי' המורה ה"נ לא גזרי' דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה דרך מבוי והרי רשות אחרת היא שיש לה בעלים ובמבוי לא נשתתפה שהרי אינה אוסרת כדתני' לעיל בפירקין אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה. וקשיא לי טובא כיון דחורבה לא אסרה במבוי משום דלא דיירי בה אמאי אסור לטלטל מחצר לחורבה והא בהלכתן דלקמן בשלהי פרקין אמרי' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב שתי חצרות ושלשה בתים לפניהם זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה וזה בא בדרך זה והניח עירובו בזה זה נעשה בית שער לזה וזה נעשה בית שער לזה אמצעי הוה בית שמניחין בו עירוב וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת אלא שני הבתים הסמוכים לחצרות כיון שנעשו בית שער ואינן אוסרים בחצר גם אינו (אוסר) [אסור] לטלטל מחצרות לאותן הבתים ותיפשוט מהכא דכל שאינו (אסור) [אוסר] אינו אסור לטלטל מרשותו לתוכו ובפ' בתרא דמסכתן תנן בור ברה"ר וחולייתו גבוה י"ט חלון שע"ג ממלאים הימנו בשבת אשפה ברה"ר גבוה י"ט חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת והיכי שרי לטלטולי מרשותו לרשות שאינה שלו אלא כיון דלית בהו דיורין שרי ומכמה דוכתי מוכח דכל מידי דלית בי' דיורין כי היכי דלא אסר אאחריני הה"נ לא אסור לטלטולי בגוי'. ועיין מה שכתבתי בתשובת י"ו. והנכון בעיני דל"ג לי' להאי ואזדו לטעמייהו.
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. אי קשיא אי הכי אמאי אמר ר' מאיר שאם נתערבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי שהן מותרין בחצרות ואסורין במבוי והלא בחצר אלו הי' חמשה בתים פתוחין זה לזה ופתוחים לחצר וערבו כל הבתים זה עם זה דרך פתחיהן הם מותרים לטלטל בחצר דכיון דכולהו בבית אחד דיירי נמצא שכל החצר היא של אותו הבית דכולהו דיירי ביה ומותרים לטלטל בחצר (והם) הכי נמי כשעירבו כל החצרות זו עם זו יהו מותרין במבוי בעירוב החצרות כמו שניתרת החצר בעירוב הבתים שבתוכו ואמאי בעי ר' מאיר תרתי עירוב ושיתוף יש לומר שימוש החצר והבתים שוה הוא שתדיר מוציאין כלי הבתים בחצר משום דחצר היא משתמרת והלכך בטלה היא החצר לבתים וניתרת בעירוב הבתים אבל המבוי אינו שוה לחצרות שאינם רגילים להניח כלים במבוי שאינו משתמר שהוא מעבר לכל ואינו עשוי כ"א להיכנס ולצאת בו והילכך לא בטיל לגבי חצרות שאע"פ שהחצרות עירבו זו עם זו אינו ניתר בעירוב החצרות עד שישתתפו גם במבוי.
ת"ש דההיא מבואה דהוה דייר ביה אבות בר איהי כו'. פי' לא שהי' דר אבות בר איהי לבדו בכל המבוי דא"כ גם לשמואל הי' אסור ששמואל הי' רוצה בית מיכן וחצר מיכן אבל בית אחד בכל המבוי לא, אלא כך צריך לפרש אבות בר איהי הי' דר מצד אחד של מבוי ומצדו האחד הי' חצר כשמואל דאמר בית מיכן וחצר מיכן ולא כרב דבעי חצר ושני בתים מיכן וחצר ושני בתים מיכן. ומהדר דחזנא הוה נמי באותו הצד של אבות בר איהי דהו"ל שני בתים כרב.
<h2>דף עד:</h2>
אבות בר איהי סבר מקום פיתא גורם ושמואל לטעמי' דאמר מקום לינה גורם. פי' וכשהתיר לו שמואל המבוי על דעת שיערב עם החזן ואבות בר איהי דסבר דמקום פיתא גורם לא עריב בהדי' וסבר דשמואל בלא עירוב שריי'.
<h2>דף עה:</h2>
גוי נמי אי ידעי ידעי כו'. פי' אי ידעי דגוי בלחודי' דייר בפנימית ידעי שאין דירתו חשובה דירה בלא ישראל ואינו אוסר את החיצונה ואי לא ידעי אלא סוברים שיש ישראל עמו בפנימית שאוסר אותם מפני ישראל שעמו אמרי מיגר אגר. עשרה בתים זה לפנים מזה כו'. מיכן מוכיח ומשתי חצרות ושלשה בתים ביניהם שכל דבר שאינו אוסר בחצר מותר לטלטל מן החצר לתוכו וקשיא למורה שפירש לעיל שאסור לטלטל מחצר לחורבה.
<h2>דף עו:</h2>
בשביסר נכי חומשא סגיא. אע"פ שהחשבון יבא מכוון כך שכיון שהאלכסון הוא ה' טפחים וג' חומשים צריך שיהא ההיקף על אחת שלשה ויבא שביסר נכי חומשא. תמיה' לי טובא היאך יתכן דבר זה שהמרובע שבתוכו צריך ששה עשר להקיפו והעגול המקיפו די לו בשביסר נכי חומשא ולא הוסיף אלא טפח פחות חומש שיבא לכל רוח חומש אחד והלא כל חוט המרובע הוא ד' טפחים אורכו שיעשו ב' חומשים והעגול שהוא עשוי כקשת הוא רחוק מן היתר ד' חומשים והיאך לא יתרבה הקשת על היתר אלא חומש אחד וזו צורתו. ויבא מאמצע היתר לאמצעי הקשת ד' חומשים וכיון שהקשת יוצאה ומתרחקת מן היתר ד' חומשים איך יתכן שלא יעדיף חוט הקשת על חוט היתר אלא חומש אחד. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי שזה גורם מתיחות הקרנות של מרובע שאלו הי' מקיף חוט זה החוט שהוא ששה עשר טפחים בעיגול הי' רוחבו ה' טפחים ושליש שכל שלשה טפחים בהיקף יהא רוחבם טפח ונמצא שלא הי' בין עיגול זה הפנימי לעיגול החיצון אלא חומש ושליש משני הצדדין חצי מצד מזרח וחצי מצד מערב חצי חומש וחצי שליש לכל צד והריבוע גורם להרחיק חוט הפנימי המרובע מן החוט החיצון העגול חומש מצד זה וחומש מצד זה וכל זה גורמת מתיחת הקרנות ותראה מה גורמת מתיחת הקרנות שזה החוט שהוא י"ו טפחים כשריבענוהו והקיף ד' על ד' כמה הוי בתברייתא י"ו טפחים של טפח על טפח ואילו הקיפם בעיגול שיהא רחבו ה' טפחים ושליש על ה' טפחים ושליש יהי' בתברייתא כמו עשרי' וששה טפחים כיצד אילו הי' ה' טפחים ושליש על ה' טפחים ושליש מרובעים היו שם בתברייתא קרוב לשלושים וחמשה טפחים הסר מהם הרבוע שיתר על עיגולא דנפיק מגו ריבועא יהא קרוב לעשרים וששה טפחים וגם תראה בענין זה ד' על ד' מרובעין כמה יהא בתבריית' י"ו טפחים ועיגול' דידהו דנפיק מגו ריבעא יהי' החוט שנים עשר טפח ויהיו בו בתבריית' י"ב טפחים ואלו תקיף חוט של י"ב טפחים להקיפן ויהיו בו בתבריית' תשעה בריבוע יהיו שלשה על שלשה שג' על ג' מרובעים צריך חוט של י"ב טפחים להקיפן ויהיו בו בתבריית' תשעה טפחים נמצא עכשיו חוט של י"ב טפחים אם תקיף בו המרובע יהיו בתוכו תשעה טפחים בתבריית' ואם תקיף בעיגול יהיו בו שנים עשר טפחים בתבריית' כל זה גורמת מתיחת הקרנות של מרובע.
ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא. זה החשבון הוא מופלג מן הדעת ביותר כדכתיב במהדורא תנינא שבודאי אם תרבע חוט האלכסון של ארבעה על ארבעה יבא האלכסון שלו שמנה ואם תעגלנו צריך כ"ד טפחים להקיפו אבל מי הביאנו לעגול הבית הגדול של אלכסון כ"א הבית הקטן של ארבעה על ארבעה ועיגול הבית של ד' על ד' סגי לי' בי"ז נכי חומשא ועיגול הבית של אלכסון יבוא כ"ד טפחים מפני שהאלכסונו הוי ח' טפחים וזו צורתו. ונמצא המרובע של אלכסון הוא תופש חצאי בתים של ד' ד' ואלכסונו תופש ח' טפחים באורך שש הבתים ואם תטלנו צריך להקיפו בכ"ד טפחים. תרגמא ארבעה על ארבעה. ה"ג ולא גרסינן אלא דלא סתר תירוצא קמא אלא שהוסיף עוד לומר דהאי דקתני אחד לי קאי אד' על ד' והאי דקתני בתוך עשרה לא קאי אלא אחצר. אמר רב אויר שתי חצרות שולטות בו ולא יזיזו בו אפילו מלא נימא. פי' דוקא בכותל שהוא גבוה י' אמרי' הכי דלא שוי לחצר אבל חצר שבין שני בתים ולא עירבו הבתים מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו לתוכו ולא אמרי' אויר שני הבתים שולטים בו דכולה חצר כאמה אחת חשיבא ומותר לטלטל בכולה כלים שלא שבתו בבתים ולא אמר' הכי אלא בכותל גבוה עשרה דלא שוי לחצר.
<h2>דף עז.</h2>
בא למעטו אם יש במיעוטו ארבעה משתמש בכל הכותל. פי' משתמש מן החצר בכל הכותל דאי בכותל בלחוד בלי שום מיעוט תנן אילו עולין מיכן ואוכלין כו' ומטלטלין בכל הכותל ובלבד שלא יורידו למטה אבל השתא דמיעטו מותר להשתמש מן החצר בכל הכותל. לא צריכא דחברי' בארעא. פי' וכיון דחברי' בארעא הו"ל מוקצה דבטל לגבי ארעא והו"ל כי ארעא. ומקשה לי' מפגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים שאם מגולים מקצתן ניטלים בשבת ולא אמרי' דבטלי אתבן וגחלים שהן מוקצין. הדר אמר ל"צ דאית לי' אוגנים והעפר עומד על אוגניו וכשמגביהו מטלטל את העפר ומש"ה אינו נוטל בשבת. ומקשה לי' מלפת וצנון ואע"פ דקיימי תחת העפר וכשמגביהין מזיז עפר ממקומו מותר והכא נמי כיון שמגולה מקצתו מותר להגביהו.
<h2>דף עח.</h2>
אמר רב יהודא אמר שמואל כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר וכו'. ואי קשיא ואמאי בעינן שיגיע הסולם עד ראש הכותל והא אמרן לעיל כותל תשעה עשר צריך זיז אחר להתירו כו'. אלמא כיון שמיעטו שאין מן הזיז ועד ראש הכותל י' טפחים הוי מיעוט ה"נ אם יעמיד הסולם שאין מראשו ועד ראש הכותל עשרה להוי מיעוט ואמאי בעי סולם י"ד. תשובה הזיז הוא קבוע ויש בו ד' על ד' וניחא תשמישתי' לעמוד בו ולעלות על ראש הכותל אבל הסולם לא ניחא תשמישת' ולא מסתליק לי' שפיר לפיכך צריך שיגיע ראשו עד ראש הכותל.
<h2>דף עח:</h2>
חקקו להשלים בכותל בכמה א"ל בעשרה. פי' המורה עד י' ישלימנו וכיון דאיכ' בגובה י' רוחב ארבע' הוי בי' שיעור פתח ואע"ג דגבוה כותל טובא לית לן בה. וקשיא לי שאנה מצאנו שצריך שיהא המיעוט גבוה י' משך ארבעה מצאנו אבל גובה י' לא מצאנו אלא צריך שיהא מן המיעוט עד ראש הכותל י' טפחים ומאי דאמר נמי ואע"ג דגבוה כותל טובא לית לן בה אינו נראה לי שאם היה גבוה מן המיעוט ולמעלה עשרה הוי מחיצה ומפסקת כדאמרן לעיל כותל גבוה כ' צריך שני זיזים להתירו ונ"ל לפרש בעשרה כך שצריך לחוק בכותל עד י' טפחים העליונים שלא ישארו מן החקק ולמעלה י' טפחים ומשום דבעי למימר חקקו כולו בכותל מלא קומתו של כותל אמר הכא דלא בעי' מלא קומתו של כותל אלא בי' טפחים העליונים שיכנס החקק בתוך י' טפחים העליונים שלא יהא מן החקק ולמעלה עד ראש הכותל י' טפחים.
<h2>דף עט.</h2>
הא דאמרת זו כנגד זו אין שלא כנגד זו לא כו'. פי' המורה זו שלא כנגד זו שהיתה זו בולטת לרה"ר יותר מחברתה. והמורה אזיל לטעמי' דפירש במתני' דישנן זו אצל זו בשתי עליות של שני דיורין ואינו נ"ל דבמתני' תנן שתי גזוזטראות זו כנגד זו דמשמע שרה"ר עוברת בין שתיהן מלמטה והוי מזרח ומערב וזו שלא כנגד זו הוי שזו משוכה לצד צפון וזו משוכה לצד דרום. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו מאכל. ירושלמי אמר ר' אלעזר בני מתני' אלו ממלאין קופתן מיכן ומאכילין ואלו ממלאין קופתן מיכן ומאכילין. ולאוקמוה שרי. פי' כיון דאסרת לתת קופה היאך מותר להעמיד הבהמה עליו ולאכול ניגזור שמא יתן בידו כדגזרי' גבי מוקצה.
<h2>דף עט:</h2>
שמעת מינה דיורין הבאין בשבת אוסרי'. פי' דאלו ממתני' ליכא למידק הכי דמדתני מערבין אחד ואין מערבין שנים משמע בדנמעט מע"ש מיירי דבר עירוב הוא ורב הונא דאמר במתני' ובלבד שלא יתן זה לתוך קופתו ויאכל משום דלא מינכרא מילתא ודילמא מימעט מעשרה טפחים (ע"ת) [ע"ש] ס"ל דיורין הבאים בשבת אוסרין ומש"ה גזר דילמא מימעט ולאו אדעתייהו.
<h2>דף פ.</h2>
איתמר שיתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר א"צ לזכות. פי' ה"ט דרב דקסבר שיתופי מבוי דאינן אלא שיתוף בעלמא ולא צריך למיקנא ביתא אינו צריך לזכות אבל עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא צריך לזכות א"נ שיתופי מבוי דקאסר עלויה גמר ומקנה והילכך א"צ לזכות אבל עירובי תחומין דלא אסר עילוי' צריך לזכות ושמואל סבר לה כר' יהודא דאמר לקמן בפרקין במה דברים אמורים בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לאדם בין לדעתו ושלא לדעתו ואיהו פסיק הילכתא כוותי' הילכך עירובי תחומין דצריך להודיע לבעלים אינו צריך לזכות שבשעה שמודיעו די לו אבל עירובי חצרות דא"צ להודיע צריך לזכות ובירושלמי גרסי' לקמן בריש פ' כיצד משתתפין בתחומין ולא תניתה מזכים למה לא תניתה מזכים שמואל אמר תמן תנינן מזכים וצריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכים א"צ לזכות ר' יוחנן אמר קולי חומרים בדבר מה אן תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אמר מזכים כאן שעירובי תחומין מדבר תורה לא כ"ש רב כר' יוחנן.
ובא מעשה לפני ר' חייא ואסר. פי' המורה ר' חייא קאי כרב בתחומין וגבי חצרות טעמא דרב משום דקאסר עליה גמר ומקנה וא"צ זכיי' ואע"ג דמתני' פליגא עלי' רב תנא הוא ופליג וכך ראיתי שפירשו גם חכמי מגנצא דהאי עובדא דכלתו דר' אושעי' עירובי תחומין הואי ואינו נ"ל דהוא מהדר למימר תנאי הוא כי היכי דלא תיקשי לי' לרב ממתניתן ולבסוף אמרי' רב תנא הוא ופליג ואי רב תנא הוא ופליג אמתני' מה צורך לומר תנאי הוא והנכון בעיני לומר דעובדא דכלתי' דר' אושעי' שיתופי מבוי הוה ור' חייא דאסר כמתני' ור' ישמעאל דשרי כרב דאמר א"צ לזכות ותו ל"ק מתני' לרב דרב אשכח תנא דתני כוותי' ובעירובי תחומין אע"ג דלא תנן ס"ל כרב תנא ליה גבי שיתופי מבוי וה"ה גבי עירובי תחומין ובירושלמי מוכח בפירוש דההיא עובדא בעירובי חצרות הואי ופלוגתא דר' ישמעאל ור' יוסי גרסי התם איפכא דאמרי התם בשלהי פירקן ולית לי' לר"מ זכין לאדם שלא בפניו סבר ר"מ לית הדה זכיי' לא בעי בר נשא דייעול חברי' לביתי' לבר מן דעתי' ר' אבא בר דר' פפי בשם ר' חמא בר חנינא מעשה באשה אחת שערבה לחמותה שלא מדעתה אתא עובד' קמוי דר' ישמעאל בר' יוסי וביקש לאסור א"ל ר' חייא רבה כך שמעתי מאביך כל מה שאתה יכול להקל בהלכות עירובין הקל.
<h2>דף פ:</h2>
אבל קורה כתותי מיכתת שיעורי. קשיא לי ולחי נמי נהי דלא בעינן שיעורא לעוביו ולרוחבו לגובהו בעינין שיעור' י' טפחים ותו קורה נמי אמאי מיכתת שיעורה והא תנן בפ' לולב הגזול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ואקשי' והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ואוקימנא מתני' באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה ואנה נמצאת אשרה של משה שיחלקו עלי' ר' חייא בר אשי וריש לקיש.
ניתוספו עליהן דיורין מוסיף ומתנה וצריך להודיע. פירש המורה וצריך להודיע לדיורין שניתוספו אם דעתן בעירוב וכגון שמערב משלהן ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו הוא מערב וצריך להודיע אם משלהן היא מערב ואינו נ"ל פתרון זה כלל חדא דפשטא דמתני' לא משמע הכי ועוד דאמרי' בגמר' אמר רב חסד' זאת אומרת חולקין עליו חבריו על ר' יהוד' כו' ולפי פתרון המורה משמע דמאי דאמר ר' יהוד' דאינו צריך להודיע כשמערב משלהן הוא וזה נ"ל קשה הרבה שיעשה אדם שליחו של חבירו לערב משל חבירו שלא מדעתו והא אינו נעשה אדם שליח לחבירו אלא מדעתו אבל שלא מדעתו לא כדאמרי' גבי התורם פירותיו שלא לדעתו שאין תרומתו תרומה כדנפקא לן מגם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל אם הוא רוצה לתרום מפירותיו על של חבירו רשאי כדאמרי' בנדרים בפ' אין בין המודר והה"נ הכא אימור דאמר רב יהוד' דא"צ להודיע כשמערב לו משלו דזכין לאדם שלא בפניו אבל כשמערב לו משל חברו לא תדע דהכי הוא דהא אמרי' לקמן אמר רב יהוד' אמר שמואל הלכה כר' יהודא ושמואל הוא דאמר אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ואם איתא אמאי נקט אשתו דהוי כי גופו אפילו אחר נמי אלא לאו ש"מ דוקא אשתו שהיא כגופו אבל אחר לא א"כ לא אמר ר' יהוד' דמערבין לו לאדם שלא מדעתו אלא כשמערב לו משלו ות"ק סבר דאע"ג דמשלו הוא מערב לו צריך להודיעו דילמא איהו ניחא לי' דליעביד מצוה ולא דליעבדי לי' אחריני ומאי דאמרן לעיל משלו צריך לזכות ומשלהן צריך להודיע ההיא בריית' ר' יהודא הוא דאמר א"צ להודיע כשמערב משלו אבל ודאי כשמערב משלהן צריך להודיע להן שאין שליח אלא מדעת ופשטא דמתני' דלקמן דפליג ר' יהודא עם ת"ק ואמר דמערבין שלא מדעתו משלו היא דהא כיון שלא זכו לו מעותיו נמצא שהחנוני מערב לו משלו שלא לדעת בעל (החצר) ואמר ת"ק דאינו רשאי לערב החנווני שלא לדעת בעל החצר ור' יהודא אמר רשאי לערב לו שלא מדעתו. ובפ' אין בין המודר אמרי' אבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דילמא מצוה דילי' איהו ניחא לי' למיעבדה ולא איפשיט. ובפ' יו"ט גבי עירובי תבשילין אמרי' דלא בעי' דעת מי שהניחו לו אלא מודיעו ביו"ט שעירב בעבורו ודיו ואע"פ שלא הודיעו מבערב.
כמה הן מרובין אמר רב יהודא אמר שמואל י"ח ירושלמי רב אמר מרובין שבעה עשר ומיעוטים ששה עשר אמר ר' יוחנן כל שאילו יחלקנו ויש בו כגרוגרת לכל א' ואחד היינו מועטים ואם לאו היינו מרובים הוון בעין מימר ולא פליגין מה דמר רב כר"מ ומה דמר ר' יוחנן כר' יוחנן בן ברוקה. והכא לא זכו לו מעותיו. פי' דמעות אינן קונות ואי בעי בעה"ב למיהדר בי' וליקח המעות שלו מצי מיהדר בי' א"כ כשמערב עליו נמצא כי משלו מערב ומזכה לו וכיון שמשלו הוא מערב לו צריך להודיע ואם לא יודיענו לא הוי עירוב שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו.
<h2>דף פא:</h2>
ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו. דכיון דהוא בעה"ב שאינו עשוי למכור פתו ופירותיו כשיאמר לו זכה לי לא על דעת שיתן לו משלו אלא שליחא שוויה שיקנה לו מכל אשר ימצא ואם ירצה לחזור בו ולומר תן לי מעותי אינו יכול שהוא אומר לו עשיתי שליחותך והילכך עירוב אבל החנווני שרגיל למכור לכל העולם כשאמר לו זכה לי בדרך מקח וממכר אמר לו שימכור לו ולא עשאו שליח שיקנה מאחר וכיון דמעות אינן קונות יכול לחזור בו ולימא תן לי המעה שלי א"כ נמצא שעירב לו משלו מדעתו אבל אם נתן לו כלי דכלי עביד חליפין א"נ אי לא אמר לי' זכה אלא ערב לי דשוייה שליחא אז עירוב דתו לא מצי הדר בי'.
התם בחצר של שני מבואות. פי' שאם יערבו לו במבוי זה יחייבו לו במבוי אחר שא"א לו לערב עם שניהם כיון ששני המבואות לא עירבו שמא יטלטל כלים של מבוי זה למבוי אחר כדפליגי רבנן עליו דר"ש לעיל בפ' מי שהוציאוהו.
<h2>דף פב:</h2>
צא מהן שליש לחנווני. המורה פירש שהחנווני קונה חטים ועושה לחם למכור ומשתכר בו ואינו נ"ל דא"כ מה זה שאמר הא באתרא דיהבי ציבי כו' ואם הוא קונה חטים ועושה לחם למכור מי יתן לו העצים כי אם הוא יתן העצים ויאפה לחמו עוד ראיתי שמקשה רבי' גרשום זצוק"ל והא המשתכר אל ישתכר יותר משתות ומתרץ הכא במאי עסקי' שלקח הוא התבואה בחצי ריוח מבעל הבית ומשתכר הוא שתות ובעה"ב שליש שתות ואינו נ"ל שלא התירו חכמים להשתכר אלא שתות אחד ולא שני שתותים והנכון בעיני לפרש כן שבעה"ב קונה חטין מן השוק ונותנן לחנוני שיעשה לו בהם לחם והחנווני טורח בהם לטחון ולהרקיד וללוש ולאפות במקום דבעה"ב יהיב ציבי משתכר החנווני בשכר טורחו שליש ובמקום דיהיב חנווני נמי ציבי (ו)משתכר מחצה ותו לק"מ. ובירושלמי גרסי' אמר רב הונא צא מהן שליש ליציאה אלמא לא הי' זה שליש ריוח אלא שכר הוצאתו וטרחו.
<h2>דף פג:</h2>
לזה בפתח ולזה בפתח היינו חלון שבין שתי החצרות. פי' אם היתה חורבה בין שתי חצרות ושתיהן יש להן פתח פתוח לאותה חורבה שתיהן אסורות להשתמש בה שזו אוסרת על זו ודמיא לחלון שבין שתי חצרות כגון שתי חצרות וכותל ביניהן ויש שם חלון שכל חצר וחצר אסורה לטלטל מחצרה לתוך חלל החלון דדמי כאלו טלטלה לחצר חברתה וכמו שחלל החלון אסור לשתיהן כך זו החורבה אסורה לשתיהן שכל החורבה דומה לחלל החלון כיון דניחא תשמיש' לתרווייהו.
<h2>דף פד:</h2>
כיון דבגובה דעשרה דהדדי קיימן אסרן אהדדי כי הא דאמר רב נחמן גג הסמוך לרשה"ר כו'. פי' אין לדמותם לחצר אחת שאוסרים זע"ז דחצר אחת היא משמשת לכל הבתים ושוים הם בה הפנימיים והחיצונים בכל האויר שבה אבל אלו שתי הגזוזטראות כל אחת משמשת לפתח עלי' הפתוח לה ואין עליי' זו משתמש בגזוזטרא זו ולא זו בזו אך במילוי המים זה והילכך מדמה אותם לגג הסמוך לרשות הרבים שאינו אוסרו אלא אויר רשה"ר משום דקיימי בגו עשרה. וכי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לרה"ר והלכך גג הבית לא הי' גבוה מרשות הרבים עשרה ואע"פ שלא הי' גבוה מרה"ר עשרה מותר אדם לטלטל מביתו לגג כיון דלצד החצר גבוה י' כולו הוי רשה"י ואע"ג דלגבי רשה"ר הוי האי גג כרמלית דהא לא גבי מני' עשרה ואם הכניס והוציא מזה לזה פטור לגבי בית וחצר רשה"י הוי ואפ"ה הצריכוהו סולם קבוע להתירו ומ"ט הצריכוהו סולם קבוע להתירו והלא אע"ג דסמוך לרה"ר הוא שלא הי' גבוה י' לא היו מכתפין עליו משואין שלא הי' מניחן זה לכתף על גגו שלא יתקלקל וכיון שלא היו משתמשין בו למה אוסרין עליו לאו משום דכיון דבגג עשרה קיימי אסרי אהדדי שהאויר הוא מערבן ואוסרין עליו בלי שום תשמיש ומשום זה הצריכוהו סולם קבוע להתירו והה"נ בשתי גזוזטראות היכא דקיימי בגו עשרה אסרי אהדדי מפני שהאויר מערבן ולאו משום טעם תשמיש. ודחה רב פפא ודלמא כשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא פי' לעולם האויר בעלמא אינו אוסר כי אם התשמיש וגג זה שצריך סולם מפני תשמיש הרבים הוא נאסר שאע"פ שאינן מכתפין שם משוי שלהן מפני שבעל הגג מונעם מכתפין שם כומתא וסודרא שהוא דבר קל ואינו מזיק לגג מפני אותו תשמיש שעושין בו אוסרין אותו וצריך סולם קבוע להתירו. כך נ"ל פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נ"ל כלל.
<h2>דף פו.</h2>
אלא א"כ עשו לו מחיצה גבוה י' טפחי' בין מלמט' בין מתוך אוגנו. ה"ג, ול"ג בין למעלה דאי גרסי' לי' בעל כורחין למעלה מן המים מתפרש כיון דקתני בין מתוך אוגנו ולא הוי פליגי בי' אמוראי ומשום דלא גרסי' בין מלמעלה במילתי' דת"ק פליגי ר"ה ורב יהודא בלמעלה ולמטה דקאמר רשב"ג דר"ה אמר מאי דקאמר רשב"ג בש"א מלמטה וב"ה מלמעלה למעלה דב"ה למעלה ממש הוא דהיינו בפי הבור מתוך אוגנו ובש"א למטה ממש בבור דהיינו סמוך למים והאי אתא רשב"ג לת"ק מאי דאמרת בין מלמטה בין מתוך אוגנו פלוגתא דב"ש וב"ה היא דב"ה שרי למעלה דהיינו מתוך אוגנו אבל בית [שמאי] לא סגי להו עד שתהי' למטה סמוך ורב יהודא סבר למטה דב"ש למטה מן המים היא ולמעלה דב"ה למעלה מן המים ומיהו סמוך למים בעינן אבל מתוך אוגנו אינו מועיל ופליג את"ק דשרי מתוך אוגנו וא"ל אפילו ב"ה דשרי לא שרי אלא למעלה מן המים וסמוך למים אבל מתוך אוגנו לא.
<h2>דף פו:</h2>
ר' יהודה ור' חנניא בן עקיבא אמרו דבר אחד. פי' כי היכי דאמר ר' חנינא שאורך ורוחב הגזוזטרא אע"פ שלא נעשו בעבור מחיצה כ"א להשתמש עלי' עולה לה משום מחיצה במים הה"נ כותל שבין שתי חצרות אע"פ שלא נעשה בעבור המים כי אם לחלוק החצרות מועיל גם להיות מחיצה למים.
<h2>דף פז.</h2>
אלא באגפי' ולהחליף פי' נראה לי דהאי אמת מים ברשה"ר עוברת ובתים בנויים מצד זה ומצד זה ודרך חלונות יכולים למלאות מן האמה ומש"ה עבדי' לאגפים מקום פטור ובטלים לכאן ולכאן או מקום חשוב ואינן בטלים אבל אם היתה עוברת בתוך המבוי או בתוך החצר כמו שפירש המורה אין לומר באגפי' מקום פטור או חילוק מקום דכל מה שבחצר הוי רה"י.
<h2>דף פח.</h2>
אלא שמבחוץ צריך לקמור. נ"ל שבעבור זה צריך לקמור ברה"ר שאם תהי' פתוחה תהי' כרמלית שהיא ד' על ד' ואינה עמוקה עשרה.
<h2>דף פט.</h2>
כל גגות העיר רשות אחת הן דברי ר"מ וחכמים אומרים כל אחד וא' רשות לעצמו ירושלמי אמר להו ר"מ אי אתם מודים לי בכלים ששבתו בחצר שמטלטלין אותן בחצר מה נשתנה חצר מן הגג אמרו לו לא אם אמרת בחצר שאין כל א' ואחד מכיר את מקומו תאמר בגג שכ"א ואחד מכיר מקומו אמר להן הרי שהיתה החצר חלוקה בפספס מהו עד כאן היתה התשובה א"ר יוסי בר בון מיכן ואילך היינו משיבים לפניו אמרו לו לא אם אמרת בחצר שאין מחיצותי' עולות עמה תאמר בגג שמחיצותי' עולות עמו הוה אמר לן אוף אנא אית לי עמוק בגבוה.
<h2>דף צ:</h2>
אכסדרה בבקעה. פירש המורה אכסדרה זו פרוצה מארבע רוחותי' ועומד קרוי' על ארבע יתדות ונותנין ד' קורות מיתד ליתד ועליהם מסדרין הנסרים ואותן הקורות קרי פי תקרה ואינו נ"ל דבכל דוכתי אכסדרא שיש לה ג' דפנות משמע ודופן רביעי הוא פרוץ כולו דהכי אמרי' בפ' הקומץ רבה אמר רב חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה אי אמרת בשלמא דיש לה ג' דפנות מש"ה איצטריך למימר דהיא פטורה מפני שדופן רביעי כולו פרוץ ואין לו פצימין אלא אי אמרת שאין לה דפנות כלל מה מזוזה שייך בה ובפ"ק דפסחים נמי אמרי' אכסדרה לאורה נבדקת ואי אין בה דפנות כלל מה בדיקה היא צריכה אלא ודאי בכל בית היא עשוי' בדפנות ותקרה אלא שדופן רביעי שלה פרוץ כולו ואמרי' נמי בפ' לא יחפור תניא ר' אליעזר אומר העולם הזה לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה (מסוכסכת) [מסובבת] מוכח מהכא בפירוש דאכסדרה ג' דפנות יש לה.
<h2>דף צא.</h2>
הלכה כר"ש והוא שלא עירבו. אי קשיא והלא הגגין שכיחי בהן מאני דבתים והיכי שרי ר"מ לטלטל כלים ששבתו בגגין לגג אחר וחכמים שרי מגג לחצר ניגזור משום כלי בתים דשכיחי בגגין ונהי דבגגין השוין שאין מחיצותיהן ניכרות דאסרי בין רבנן בין ר"מ להעלות כלים מן הבתים לגגין בגג מחיצות לרבנן או במחיצות הניכרות שרי בין רבנן בין ר"מ להעלות כלים כל אחד מביתו לגגו וכיון דשכיחי כלים דבתים בגג היכי שרי ר"מ לטלטל מגג לגג כלים ששבתו בגג ורבנן דכל הגגין רשות אחת לר"מ ולרבנן גגין וחצרות בין כשאין מחיצות ניכרות ובין כשמחיצות ניכרות יש לתרץ אנה מחלק רב בין עירבו לשלא עירבן דוקא בחצר דשכיחי תמיד כלים דבתים בחצר שכל תשמיש הבתים בחצר הוא אבל אין דרך הבתים להשתמש בגגין וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרי בה רבנן ודכותא אמרי' לקמן בשתי חצרות וחורבה אחת ביניהן. אמר לי' ר"ש לטעמי' דלא גזור כו'. פי' ורב דאמר אבל עירבו גזרי' קשיא לי' דהא בשלש חצרות לא גזר ר"ש לימא דהתם בשלש חצרות לא גזור שמא תוציא האמצעית כלים של חיצונה זו המצויין בחצרה לחיצונה אחרת שאין דרך אדם להשתמש אלא בכליו אבל בשעירבו שאלה ואלה הם כליו התם ודאי גזר. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בכומתא וסודרא. פי' כיון שהוציאן דרך מלבוש מותר לטלטלו בכל אותו חצר אע"פ שלא עירבה כיון דברשות הוציאן אבל מחצר לחצר אסור ואם עירבו החצרות כולן הן כאחת ומותר לטלטלן מחצר לחצר ואע"פ שהבית לא עירב כגון שהי' אכסניא ממבוי אחר שאינו יכול לערב עם אלו שרשה"ר מפסקת ביניהם ובא לבוש בכליו והפשיטן בחצר זו כיון שברשות והיתר הביאן דרך מלבוש לטלטלן מחצר לחצר שעירבו דכיון דעירבו יחד כולהו כחצר אחת דמיין.
<h2>דף צא:</h2>
רבנן היא. פי' ואע"ג דגזרי רבנן בחצר בגג לא גזרי שהרי רשאי אדם להעלות כליו מביתו לגגו ואפילו בגגין השוין לשמואל דאית ליה גוד אסיק מחיצתא ואפ"ה אמרי רבנן גגין וחצרות רשות אחת לכלים ששבתו בגגין ולא גזרי משום כלי בתים דשכיחי וטעמא כדפרישית שאין תשמיש הבית על הגג תדיר מילתא דלא שכיחא היא.
<h2>דף צב:</h2>
הגפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. כל זו השיטה מוכח דגפנים אסרי זרעים וזרעים לא אסרי גפנים ונ"ל כגון שלא הוציאו הגפנים ענבים שהענבים נאסרין מיד בהשרשה או בתוספות אחד במאתים אבל גוף הגפנים אינן נאסרין אבל אם הוציאו ענבים גם הענבים נאסרין אבל גוף הגפנים לעולם אינו נאסר ובפ' הקומץ קמא אמרי' וזרע את כרמו של חבירו סמדר שהיו רוצים הזרעים לאסור הענבים ולא הגפנים. ומה שפי' המורה אינו נ"ל.
<h2>דף צד:</h2>
הא לא קשיא כי לית לי' בשלש אבל בארבע אית לי'. כך כתוב בספרים וכך נ"ל עיקר. והכין פירושא, דוקא באכסדרה שאין לה אלא ג' דפנות וכל דופן רביעי פרוץ לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם אבל בארבע כגון בית שיש לו ד' מחיצות ונפרץ הכותל באמצעו אמרי' פי תקרה יורד וסותם. וכך מצאתי שגורס ומפרש גם רבינו גרשום זצוק"ל. והמורה גריס איפכא ופירש כי לית לי' במקום שצריך לעשות מחיצות בסתימת פי תקרה וג' מחיצות מכשיר ומזה פירש המורה דאכסדרא דפליגי בה רב ושמואל היא תקרה בלי שום מחיצה. ואינו נ"ל כל הפי' שעשה בשיטה זו.
הכא נמי כגון שנפרץ בקרן זויות וקירוי' בארבעה. פי' כל זמן שנפרץ הכותל באמצע ונשארו גיפופין מיכן ומיכן אע"פ שהפרצה יותר מעשר אמרי' פי תקרה יורד וסותם ואם נפרצה גם התקרה בד' טפחים משך לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם ואע"פ שנשארו גיפופין מיכן ומיכן ואפילו ברוח אחת כי האי גוונא אסור אלא האי דנקט בקרן זויות דסתמא דמילתא כשנפרצו שני כתלים סמוכין זה לזה מזרח ודרום גם התקרה נפרצה עמהם שאין מי שיחזיק בה כיון ששני הכתלים נפרצו זה סמוך לזה אבל ברוח אחת התקרה נסמכת על הגיפופין שנשארו מיכן ומיכן ואם נפרצה גם התקרה גם מרוח אחת בד' טפחים כך הוא כמו קרן זויות אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשנפרץ בקרן זויות גם קצת מן התקרה נפרצת.
<h2>דף צח:</h2>
תניא נמי הכי זיז היוצא לרה"ר נותנין עליו כוסות וקערות וקיתונות וצלוחיות. פי' של חרס. ומשתמש בו בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים. פירוש משתמש בכל הכותל אם הזיז מוטל לאורכו אצל הכותל על פני כולו משתמש בכל הזיז עד י"ט התחתונים שאם הי' הזיז למטה מי' הו"ל כרמלית ואסור להוריד עליו כוס מעלייתו שהוא רשה"י. ואם יש זיז אחר למטה ממנו משתמש בו בכל הכותל ובעליון אינו משתמש אלא כנגד חלונו בלבד. פי' אם יש זיז אחר למטה ממנו והוא שיהא למעלה מי' טפחים משתמש בו בכל הכותל מיכן ומיכן של חלון אבל בזיז העליון אינו משתמש אלא כנגד החלון ולא מיכן ומיכן. ואמרינן האי זיז עליון היכי דמי אי דאית בי' ד' אפילו כנגד כל הכותל ישתמש ואי דלית בי' ד' דלא ניחא תשמישתי' אפילו כנגד החלון לא ישתמש דנפלו לרה"ר ואע"ג דאוקימנא בכלים הנשברים הנ"מ היכי דאית בי' ד' דלא שכיחי למיפל כולי האי אבל אי לית בי' [ד'] דשכיחי דנפלו כמאן דשדי להו בידי' דמי.
אמר אביי תחתון דאית בי' ד' ועליון דלית בי' ד' וחלונו משלימתו לארבעה כנגד חלונו משתמש דהאי גיסא ודהאי גיסא אסורי. פי' התחתון שהוא רחוק ממנו אבל העליון שהוא סמוך לחלון חלל החלון משלימו לארבעה שאע"פ שאין בו ד' כנגד החלון נייח תשמישי' שמשים הכלים על הזיז ועל רוחב החלל של חלון שהוא סמוך לו ולא יפלו אבל מצד זה ומצד זה אל ישתמש בו דכיון שאין בו ד' לא ניחא תשמישי' ונפלו.
<h2>דף צט.</h2>
והא בעינא עקירה מע"ג מקום ד' וליכא מחשבתו משויא לי' מקום דאלת"ה הא דאמר רבא זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב חטאת והא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' וליכא אלא מחשבתו משויא לי' מקום ה"נ מחשבתו משויא לי' מקום. פירש המורה מחשבתו שהוא צריך לכך משויא לי' הוצאה חשובה, ויפה פירש, דלאו מחשבה בלחוד בלא צורך משויא לי' שאם עקר מע"ג קנה ברה"ר או הניח ע"ג קנה ברה"ר במחשבה ובכוונה עוקר ומניח ומפני שאין בו ד' הוא פטור מפני שאינו צריך לאותו קנה, אע"פ שהוא צריך לחפץ לקנה אינו צריך, אבל הכא צריך להוציא השתן מגופו וגם הרוק מפיו וכמו כך כשזרק בפי הכלב ופי הכבשן צריך להאכיל כלבו ולהבעיר אשו, ומש"ה האי מחשבה משויא לי' מקום והתם צריך היא לאוכלן בפיו, אבל אם הוציא חפצים בפיו אע"פ שהיא צריך לחפצים כיון שא"צ לפיו הוצאה כלאחר יד הוא וה"ה נמי יש לומר שמחשבתו משויא לי' לרוק דבר חשוב להתחייב עליו מפני שהוא צריך להוציאו מפני שמצערו.
<h2>דף קא:</h2>
ת"ר שערי גנה בזמן שיש לה בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים מבחוץ פותח ונועל מבחוץ מיכן ומיכן פותח ונועל מיכן ומיכן אין להן לא לכאן ולא לכאן אין פותח ונועל לא מיכן ולא מיכן. פי' הגנה היא כרמלית שלא הוקפה לדירה וסתם מנעול שלה הוא למעלה מי' ובית שער הוא בית קטן שהשומר דר בתוכו אם הוא מבפנים עומד שם הפותח ונוטל המפתח ממנו שהוא רשה"י ואם הוא מבחוץ כמו כן לוקח המפתח משם ופותח במנעול ואם אין שם בית שער כלל אל יפתח לא מבפנים ולא מבחוץ מבפנים הוית גנה כרמלית ואם יטול המפתח משם הו"ל שמטלטל מכרמלית למנעול שהוא רשה"י ומבחוץ הויא רה"ר מטלטל מרה"ר לרה"י.
וכן חנויות הפתוחות לרה"ר בזמן שהמנעול למטה מי' מביא מפתח מערב שבת ומניחו באסקופה ולמחר פותח ונועל ומניחו באסקופה. פי' האסקופה בעינן למימר דהיא כרמלית הילכך מביא מפתח ומניחו עליו ולמחר עומד על האסקופה ונוטל מפתח משם ופותח במנעול שהוא למטה מי' וקא מטלטל מכרמלית לכרמלית. ובזמן שהמנעול [למעלה] מי' מביא מפתח מע"ש ומניחו במנעול ולמחר עומד על האסקופה ופותח ונועל ומניחו על המנעול פי' כיון שהמנעול למעלה מי' הו"ל רה"י והילכך אל יביא מפתח מע"ש ויניחנו באסקופה דלא מצי שקיל ליה מאסקופה דהויא כרמלית ומניחו במנעול דהוי רשה"י אלא מניחו ע"ג המנעול דהוי רה"ר ולמחר עומד על האסקופה ונוטל מע"ג המנעול ופותח ומחזיר למנעול, ומהכא דייקינין לקמן דאסקופה הויא כרמלית מדקאסר לאנוחי מפתח ע"ג ולמיפתח במנעול שהיא למעלה דאי הויא מקום פטור אמאי (הוא) [אסור] לטלטל ממנה למנעול דהוי רה"י א"ו כרמלית היא, ומדקשרי ר"מ לעמוד על האסקופה וליטול המפתח מעל המנעול ולפתוח ולהחזירו שם ולא גזר שמא יביא מפתח אצלו מן המנעול לאסקופה דהויא כרמלית שמעינן דהדר בי' ר"מ משערי גנה דגזור שלא יעמוד בגנה שהיא כרמלית ויטול מפתח מן המנעול ויפתח במנעול שמא יביא מפתח אצלו דהא הכא לא גזר משום דהיא גופה גזירה ולא גזרי' גזירה לגזירה ודוקא לרה"ר גזרי' אבל לכרמלית לא גזרי'. וחכמים אומרים אף בזמן שהמנעול למעלה מי' מביא מפתח מע"ש ומניחו באסקופה ולמחר פותח ונועל בו ומחזירו למקומו או בחלון שע"ג הפתח ואם יש בחלון ד' על ד' אסור מפני שהוא מוציא מרשות לרשות. פי' אע"פ שהמנעול הוא למעלה מי' רשאי להביא מפתח ולהניח על האסקופה ולמחר נוטל מעל האסקופה ופותח במנעול כדבעי' למימר לקמן. ודייק מדקאמר וכן חנויות כו' עד בזמן שהוא למעלה מי' מביא מפתח ומניח ע"ג מנעול פי' מדאסר להניח מפתח באסקופה וליטול משם ולפתוח במנעול ש"מ אסקופה כרמלית היא דאי מקום פטור אמאי אסור למישקל מינה למיפתח במנעול דהוא רשה"י אלא ודאי כרמלית וגזרינן. ודייקינן האי מנעול דקאי למעלה מעשרה דפליגי בה ר"מ ורבנן דר"מ אסר לאנוחי מפתח על האסקופה ולמחר למישקלה מהתם ולמיפתח במנעול ורבנן שרי אי במנעול דאינו רחב ארבעה מקום פטור הוא ומ"ט דר"מ דאסר ואי דרחב ד' רשה"י הוא ומ"ט דרבנן דשרי למישקל מינה ולמיפתח במנעול והאי מכרמלית לרשות היחיד.
